You are currently browsing the tag archive for the ‘קפיטליזם הידד הידד’ tag.


לא צריך שתיתנו לי כלום. בחיי. שוק חופשי אמרתם. שוק חופשי כמו שוק חופשי, ורגולציה זו מילה גסה של קומוניסטים מטונפים כאלה שמפרסמים מודעות אבל על סטאלין. אני  לא קומוניסט, מעולם לא הייתי; אולי ליברטנר ובזמן האחרון חושש שגם זה לא. אז בואו ונעשה לכם חיים קלים: לא רוצה שתיתנו לי כלום שאתם לא רוצים לתת.

לא רוצים לשלם למתמחים כמו לבני אדם כדי שתהיה פה רפואה ציבורית ראויה לשמה? אין בעיה. אל תשלמו. אתם תתנו לרפואה הציבורית להתנוון ולמות לטובת הרפואה הפרטית, ואני אפסיק לשלם מס בריאות. הולך? איך לא ילך, הכי פר שבעולם.

לא רוצים לתת משטרה כמו שצריך? ולא, משטרה שאומרת לך "אין מה לעשות בקשר לזה", משטרה שלא שולחת שוטרים לפריצות כי "ככה זה, בטח נרקומנים", משטרה שדורשת שתפקסס לה אתה דו"ח אירוע, כאילו למי יש פקס בבית, זו לא משטרה. בטח, גם הם גילו שהתוספת לשכר שלהם, שהופיעה כמה מפתיע איך שצמחו האוהלים הראשונים, היא יותר מקסם שווא ממציאות. בקיצור, לא רוצים לתת משטרה? אל תיתנו. גם את זה, בבקשה, להוריד לי מהמיסים. ותורידו את הסכום הנכון, כן? אני אבדוק, כמו בחשבוניות של הסלולר.

לא רוצים לתת ביטחון? רוצים להמשיך לבנות התנחלויות התיישבויות סלע-קיומנו-חלק-מארץ-ישראל-השלמה-לך-תפנה-את-שייח'-מוניס, להמשיך לשלוח את הצבא לשמור על מתנחלים מתיישבים אזרחים-אקס-טריטוריאליים שמנסים לפגע בו? לא צריך. לא צריך אמרתי! עזבו, אל תעשו בושות. לא צריך. רק עשו טובה, בטלו את הסיפור הזה של גיוס חובה ומילואים וכאלה. פייר זה פייר, כן? ואם אפשר גם, מספיק עם האינדוקטרינציה הצבאית בבתי ספר. דפקתם לאנשים את המוח כל כך עד שהם בוכים שלא מספיק להם השלוש שנים של חרא שהם יאכלו, הם רוצים גם את האקסטרא חרא של הגדנ"ע. תעזבו ת'ילד, בחייכם. אה, וגם את תקציב הביטחון להוריד לי מהמיסים בבקשה. אה, והגידול בתקציב הביטחון שהוכן בשביל אירועי האלימות של ספטמבר שלא היו? אפשר גם את זה בבקשה? בלי שוטף פלוס שכחתי, אם אפשר. את הכסף ביד בחזרה.

לא רוצים לדאוג לדיור ציבורי, או לכל הפחות לפיקוח כלשהו על שכר דירה כמו שיש במלא מקומות בעולם? לא רוצים לעשות משהו עם הריכוזיות במשק, עם תיאום המחירים, עם העובדה שכל סופר פה יקר פי שניים מהאלה של היוקרה בחו"ל? לא רוצים להפסיק את המונופול הארור הזה של הדת על יחסי האישות, כאילו שעיסקו של מישהו עם מי אני מעוניין לבלות את חיי וכאילו יש לכוח עליון ערטילאי עם כמה השגות קולינריות משונות מילה בעניין? לא צריך. אל תיתנו. לא רוצה בכוח, נשבע. אבל כשאקם ואלך, אל תעשו להורים שלי פרסומות של רגשי של הבת שלו לא תדע מה זה חנוכה והבתזוג לא תכיר יזכור והבן שלו יקרא לו דדי ולא אבא והוא לא יתייחס כי הדדי היחיד שהוא מכיר זה אחד מרחובות שמצייר קומיקס ומה פתאום לפגוש אותו בקנדה או באוסטרליה עכשיו. כאילו ההורים שלי לא יודעים שהדבר היחיד שפחות סביר משהילדים שלי ידעו על יהדות זה שהם ידעו על דת אחרת. כאילו שחסר לי מוות בשביל זהות לאומית. כאילו אני צריך זהות לאומית. ובטח שאל תשתמשו בשביל הפרסומות האלה בכספי מיסים. אני יודע, רק על כסף אני מתלונן, אבל ככה זה קפיטליזם של שוק חופשי לחלוטין. למה לתשובה ולדנקנר מותר ולי אסור?

לא רוצים לתת, אל תיתנו. אבל תפסיקו לקחת, בחיי.


"If there was anything that depressed [Vimes] more than his own cynicism, it was that quite often it still wasn't as cynical as real life."

ביטוי ישן חוזר ועולה ביומיים האחרונים, כזה שלא שמענו מאז הימים שלאחר רצח רבין: "נגמרה לי המדינה". אנשים מישירים מבטם אל החרמת האוהלים על ציודם משדרות רוטשילד- ושמישהו יסביר לי איך זו לא גניבה, בבקשה- ועל ועל האלימות שמופעלת כלפי מפגינים, על רופאים מתמחים שהופכים צמיתים דה-יורה ולא רק דה-פקטו, על אלימות מצד שוטרים שמסרבים להזדהות [בניגוד לחוק, ד"א] שתוספת השכר נטולת התנאים שהובטחה להם- במפתיע וכלל לא כצעד מונע- מיד עם פרוץ המחאה התגלתה בבחינה מדוקדקת יותר כעמוסת מגבלות כרימון. הם מישירים מבט על כל זאת ולא מבינים מה קרה לישראל שהם מכירים, לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, לווילה בג'ונגל. הם מנסים להבין מה קרה לישראל שלהם.

היא מעולם לא התקיימה.

אותה עיר יושבת על ההר לא תסתר היתה מאז ומעולם פיקציה ותו לא: למרות מה שמנסה למכור משרד התיירות לחבר'ה בעולם הגדול, ישראל מעולם לא היתה הדמוקרטיה הליברלית הפלורליסטית שהיא נראית בקומוניקטים של הHASBARA. מעבר, אולי, לבהשוואה לשכנותיה הגרועות יותר- וזה, תסכימו איתי, לא קשה במיוחד. תשאלו ערבי ישראלי איך זה להיאלץ לבנות באופן לא חוקי כי לא מאשרים לישוב שלך תוכניות מתאר מאז '48 ובישובים מסביב יש ועדות קבלה עם גושפנקא חוקית לסנן אותך מלקנות שם בית. תשאלו עולה מברית המועצות לשעבר איך זה ללכת להוכיח שאין לך אחות ושסבתא רבא שלך בחזקת שתים-עשרה לא נאנסה על-ידי קוזאק רק בשביל לפייס את דעת הרבנות כדי שתאפשר לך להתחתן. לכו תשאל להט"ב שקורא בעיתון חברי כנסת מכריזים עליו כבהמה ובן-מוות ורבנים מתירים את דמו בלי לתת את הדין על כך אם מנחם אותו לדעת שבישראל לא תולים הומוסקסואלים ברחוב. וזה עוד בלי חוק המצות וחוק החזיר וחוק השבות ונהלי ההגירה ומנהל מקרקעי ישראל- גוף רשמי שמטרתו לוודא שאדמות מדינה לא יגיעו לאזרחים שאינם יהודים. זו הדמוקרטיה שאתם כל כך מתגעגעים אליה- בגלל שעד עכשיו, אתם לא אלה שנדפקו ממנה. והמעצרים המונעים, האלימות המשטרתית, הזלזול המופגן בזכויות פתאום הפכו להיות מנת חלקכם. לפניכם היו שם המתנחלים, שלא הבינו מה פתאום מתייחסים אליהם כמו לשמאלנים מבילעין, שלא הבינו איך מתייחסים אליהם כמו לערבים. ברוכים הבאים.

זו לא המדינה שלכם יותר. לקחו לכם אותה בעלי הכסף והכוח, בדיוק כמו שעשו לערבים שגרו פה לפניכם- שעשו אותו דבר למי שגר פה לפניהם. כשזעקו אנשי "מסיבת התה" הרפובליקנית בארה"ב שהם רוצים את המדינה שלהם בחזרה, השיב מנחה הדיילי שואו ג'ון סטיוארט: "You want your country back? Tell that to the FUCKING INDIANS". זו לא המדינה שלכם יותר ולא מאתמול; נרדמתם אל מול חדשות על איומים דמוגרפיים וחמאסטן, מול דיבורים על מדינה יהודית וצרכי הביטחון- ופיספסתם את הפלישה.

פלשה לישראל אימפריה זרה-מוכרת, אנשים ששיכנעו את אזרחי המדינה שמקרבם באו שיש להם את הכוח להשפיע. בולשיט. הסתכלו על תוצאות הבחירות האחרונות והשוו אותם למלגת השלטון ולראש הממשלה בשביל להבין כמה הכוח שלכם שווה בקלפי. הסתכלו על מחירי הדיור ועל חוק הווד"לים ועל השכר במשק ועל הקלות המס לתאגידים בשביל לראות כמה הכוח שלכם שווה בהפגנה. הסתכלו על רופאים מתמחים שראש הממשלה פועל לאסור עליהם להתפטר בעוד הוא מדבר על שוק חופשי בשביל לראות כמה מרשים לעצמם לזלזל בכוח שלכם- ובצדק, כי הוא לא קיים.

זו לא שמחה לאיד. אמרתי לא פעם ולא פעמיים שאני מסכים בכל ליבי עם המחאה הזאת; אני פשוט חושב שהיא לא תעזור בכלום. בגלל שלא שמים עליכם, עלינו, לא על דעותינו ולא על רצונותינו ובטח שלא על עקרונותינו. אז קמים והולכים. אין בושה בכך. זו לא בריחה. מדברים איתנו כל הזמן על שוק חופשי- אדרבא, זכותנו לבחור את המדינה שתעניק לנו את התנאים הטובים ביותר- וזו רחוקה מלהיות ישראל. לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון, או קנדה, או ניו-זילנד: גם שם סביר להניח שלא ישימו עלי יותר מדי. אבל מזג האוויר פחות חם ויש תחבורה ציבורית בסוף השבוע.

לי זה מספיק.

                                                                                                                                                       

הערה מנהלתית

תמה סאגת פרץ בוני הנגב, ונכנסתי בתחילת השבוע לדירה חדשה. אני מודה לכל מי שהפיץ את הפוסט הקודם, מי יתן ולעולם לא תגורשו מדירתכם בהתראה של 72 שעות. או, אתם יודעים, בכלל.


אני סטודנט בשדרות, מסיים עכשיו שנה שניה. יש לי עוד ארבע וחצי עבודות להגיד בחודש הקרוב, ועכשיו אני גם צריך למצוא דירה חדשה. למה? כי שכרתי את הדירה שלי מחבורה של קופים בחליפות, מסתבר.

הבניין בו אני גר, שמכונה ביוהרה רבה "פרץ סנטר", שוכן במיקום מצויין עבורי: מעל סופרמרקט, עשרים דקות הליכה מהמכללה- תענוג. כלומר, היה תענוג אלמלא הוא היה מנוהל ע"י דבילים שלא הייתי סומך עליהם לשרוך את הנעליים בבוקר. הבניין נבנה במקור בתמיכת משרד הקליטה במטרה לשכן עולים וקשישים מועטי יכולת. אך כשנסתיימה הבנייה, בשנת 2004, המצב הבטחוני היה כזה שההיענות למגורים בשדרות היתה נמוכה; משרד הקליטה אישר לחברת פרץ בוני הנגב לשכן בדירות סטודנטים. אחד מהסטודנטים המדוברים הוא עבדכם הנאמן.

רוב הזמן המגורים היו אידאליים: המיקום נוח, ופרט למכוניות הצופרות ממגרש החניה שלמטה ולחנות הבגדים שמנגנת מוזיקה מחורבנת בווליום לא הגיוני מעבר לכביש- לא דברים שאפשר להתלונן עליהם להנהלת הבניין, כמובן- לא היו צרות עם הדירה.

לפני שמונה חודשים פנה משרד הקליטה לחברת פרץ בוני הנגב בטענה שישנה דרישה לדירות ועליהן להקצותן לעולים וקשישים מועטי יכולת. מאותו רגע ועד היום בשעה ארבע לא נאמר לסטודנטים על כך כלום- בתחילה נאמר שחוזים יחודשו ב15 ליוני, ומאז הם דוחים את מועד החידוש בשבוע כל פעם בתירוצים שונים ומשונים, תוך הבטחה ש"השם שלך ברשימה" ו"אף אחד לא יפונה מהדירה"- זאת למרות שהחוזים תמו ב31 ליולי.

בשבוע שעבר קיבלתי שתי שיחות מנציגת פרץ בוני הנגב בהן היא אמרה שתיצור איתי קשר בימים הקרובים לצורך חידוש חוזה. היום, כשהגעתי חזרה לדירה אחרי סופ"ש אצל ההורים, פגשתי חבר ללימודים שעבר לגור בדירה מולי- לא חידוש חוזה, חתימת חוזה חדש. לי, לעומת זאת, הוחלק מתחת לדלת הדירה הדף הבא:

ההודעה הזאת הוחלקה מתחת לדלת הבית שלי. את ההגינות הבסיסית של להתקשר ולהודיע לי שאני אמור לפנות את הדירה תוך 72 שעות לא היתה להם, וזה עוד אחרי שבמשך חודשיים הם מושכים אותי ואת שאר הדיירם משבוע לשבוע בהבטחות שהם יודעים שלא יתקיימו. האחראית על הדירות אמרה בעצמה, כשהתקשרתי לצעוק עליה, שהם קיבלו את ההנחיה ממשרד השיכון בסוף השבוע שעבר- אז איפה הם היו עד עכשיו? למה להחכות לרגע האחרון ואז לשלוח אנשים לחפש לאן להעביר את הדברים שלהם תוך שלושה ימים?

לכו תזדיינו, פרץ בוני הנגב. פשוט… לכו להזדיין.


רבות נכתב על מחאת הדיור הלא היא מחאת האוהלים הלא היא מחאת הסמולנים-שרוצים-להפיל-את-ביבי במסווה של מפונקים-שרוצים-לגור-ברוטשילד. אחד הדברים שנכתבו עליה הוא תמלול דבריו של רוני סופר, דוברו של ראש הממשלה הממונה בנימין נתניהו.

כל עניין הדרישה לצדק חברתי, אומר סופר, היא עניין של קומוניסטים מטונפים:

"כולם רוצים להיות שווים ורוצים להרגיש שהם שווים יותר, כלומר הם רוצים כוח קנייה יותר גדול. צריך לשים את הדברים בפרופורציות. צר לי שאנחנו לא מדינה קומוניסטית; אנחנו לא חיים כולנו באותה רמת מחיה. יש כאלה שיותר – וכאלה יש פחות" [ההדגשה שלי. י.ב.].

מבולבלים? גם אנחנו. בוא נעשה פה סדר:

  • אחד המאפיינם בו מתגאה הקפיטליזם הוא הגברת כוח הקניה: "קרן המורשת" והוול סטריט ג'ורנל עצמם מצביעים על כך [זהירות, PDF]- והשניים רחוקים מלהיות חשודים בקומוניזם. או שהמפגינים רוצים יותר כוח קניה, או שהם קומוניסטים: נא לבחור, מר סופר, השניים אינם דרים בכפיפה אחת.
  • קורט וונגוט כתב פעם שסוציאליזם הוא לא מרשם לכנסיות מנותצות בדיוק כמו שנצרות אינה מרשם לאינקוויזיציה הספרדית. קפיטליסט טהרני לא מסוגל לתפוס זאת- מבחינתו, וזו טענה שאני נתקל בה יותר ויותר בשבועיים האחרונים, היא שכל מידה של רגולציה ממשלתית תוביל לבולשביזם אלים. הסיבה, לדעתי, היא הפחד האמריקאי הקמאי מפני קומוניזם: ארה"ב נוסדה על קפיטליזם*, היא לא חוותה מאות שנים של שיטות כלכליות אחרות- ולכן כשבא הקומוניזם ושלל את הקפיטליזם כשיטה, האיום האדום נתפס כאיום קיומי: הוא שלל לא רק את הכלכלה האמריקאית, אלא את הבסיס לקיומה של ארצות הברית עצמה. הקפיטליסט הטהרן רוצה את האידאל הזה, האמריקאי; הוא שוכח שגם באמריקה האידאל הזה נכשל והוביל לשפל כלכלי אדיר ממנו יצאה ארה"ב רק באמצעות ההתערבות הממשלתית של הניו-דיל. שווה לקחת כמה מספרי ג'ון סטיינבק ולכרוך אותם כך שיראו כמו ספרי איין ראנד- אולי ככה יקראו אותם כמה קפיטליסטים טהרנים ויראו את תוצאותיה של כלכלה בלתי מנוטרת.
    *למי שיטען שארה"ב נוסדה עקב רדיפות דתיות, נזכיר כי היתה זו הסיסמא "אין מיסים ללא יצוג" שהובילה להתקוממות.
  • "אנחנו לא חיים כולנו באותה רמת מחיה. יש כאלה שיותר – וכאלה יש פחות". זה הטיעון שבד"כ שומעים ממי ש"יותר"- כדי שהוא יוכל להיות "יותר", מישהו אחר צריך להיות "פחות". לא כולם יכולים להיות דובר ראש הממשלה, אתם יודעים, מישהו צריך להיות הנהג, המתדלק, המלצר. בגדול, הוא אומר לכם שבשביל שהוא יוכל לשמור על תנאי החיים שלו טובים, תנאי החיים שלכם צריכים להיות גרועים; האיש, להזכירכם, מחזיק במשרת דוברות. The mind boggles.

"רבותיי, ישראל נמצאת במצב כלכלי מצוין. עזבו את זה, בואו נדבר על משהו יותר גדול. אתם יודעים מה קורה בארה"ב? בעוד יומיים היא יכולה להיות חדלת פרעון. אם אתה מתנהג בצורה לא אחראית במשק הכלכלי, אתה עלול להגיע למצב של יוון שאתה תהיה חדל פרעון".

לדיבורים שכאלה נהוג לקרוא "קשקוש בלבוש". מה שאומר לנו הסופר-כלכלן רוני סופר הוא שהרפובליקנים, אשר מעכבים* עיכבו את ההחלטה להעלות את תקרת החוב [הסכום המקסימלי שיכולה המדינה להיות חייבת בכל זמן נתון], מוכנים להביא לקריסת הכלכלה האמריקנית רק כדי לא לתת להצעה של אובאמה לעבור. הוא אומר שדווקא הג'ינגואיסטים מבין הפוליטיקאים האמריקאים רוצים לראות את סין מעקלת נכסים בסכום שארה"ב חייבת לה. הוא טוען שיש בהתנגדות הזאת משהו מעבר להפגנת שרירים מפלגתית סטנדרטית, בה נוקטים הרפובליקנים אל מול כל הצעה דמוקרטית [מישהו הספיק לשכוח את הדרישה שלהם לשנות את שמו של חוק הבריאות הממשלתית ל"החוק שהורג מקומות עבודה"?] באשר היא, ואז מצפה שניקח אותו ברצינות. בחייך, אדון סופר, שב תראה דיילי שואו למשך כמה דקות. אפילו לא צריך להוריד, זה זמין חינם באתר של קומדי סנטרל.
*ומסתבר שהוא אפילו לא טורח להתעדכן לפני שהוא מדבר: בית הנבחרים האמריקאי העביר את ההצעה בשישי בלילה. שוב, האיש דובר- הייתם מצפים ממנו להישאר מעודכן.

והחלק היפה ביותר בדבריו של סופר הוא שהמחאה כולה שטויות משום שהמצב בארץ מצויין- בכל מקום יש דירות יוקרה והכביש מלא מכוניות.

"צריך לשים את הדברים בפרופורציות. כשאתה עובר הבוקר את נתיבי איילון אתה רואה שיש בערך משהו כמו 10,000 מכוניות; אתה מסתכל סביבך והבניה והסטנדרט של הבניה הפך להיות דירות יוקרה בלבד; אתה מסתכל על 1.3 מיליון איש יוצאים הקיץ הזה לחו"ל – אז לא כל כך גרוע".

כאן אנחנו נוגעים בנקודה היפה ביותר בדבריו של דובר ראש הממשלה: הוא לא מבין סיבתיות. הארץ מלאה דירות יוקרה, אבל אי אפשר לקנות אותן. נמרוד אבישר מסביר [בתגובה שאני אישית ממליץ לקרוא כשברקע מתנגנת נעימת הנושא ל"מורטל קומבט"] שעל זוג שמרוויח מעל הממוצע לחסוך במשך שש שנים בשביל לקחת משכנתא על דירה דורשת שיפוץ בדימונה- וגם זה במידה והם נמנעים מילדים ובלת"מים אחרים. וזה עוד לפני נסיעות למקום העבודה, כי עד כמה שידברו איתכם על "לכו לפריפריה", העבודה עדיין במרכז. כאן החלק השני של דברי הדובר נהיים רלוונטיים: הוא רואה 10,000 מכוניות בנתיבי איילון! אולי זה בגלל ש, אתה יודע, אין תחבורה ציבורית נורמלית? אולי כי הרכבת שכל כך מתגאים בה משביתה את הקו לבאר-שבע כשמתחשק לה?
אני סטודנט תושב שדרות. אם אני רוצה לבקר את ההורים בנס-ציונה, יש לי שלושה אוטובוסים ביום. אוטובוסים לתל-אביב יש בפוטנציה כל שעה וחצי בערך, אבל מה תעשה כשהם באופן קבוע מאחרים בארבעים דקות- אם הם טורחים להגיע בלבד? לקוות למונית שירות שתגבה ממני עשרים במקום חמישה עשר באוטובוס? חמישים אחוז הנחה לסטודנטים בתחבורה ציבורית זה גם משהו שיש רק במרכז, ד"א. אז למה שמישהו יעבור לפריפריה? או ששדרות זה לא מספיק פריפריה?

רוני סופר הוא דוברו של בנימין נתניהו. תפקידו להסיט את האש מהבוס שלו, וזה מה שהוא מנסה לעשות. הבעיה היא שהבוס שלו הרוויח את האש הזו: לא בגלל שהוא האחראי היחיד לקשיי המחיה בישראל [אם כי יש מה לומר על האיש שהחל לא מעט מהתהליכים שהחריפו את הקשיים האלה בתור ראש ממשלה ובתור שר אוצר], אלא בגלל שהוא ראש הממשלה. בדיוק כמו שאלי ישי לא היה האחראי היחידי למחדלי השריפה בכרמל ועמיר פרץ לא היה האחראי היחידי למחסור החמור בציוד צה"לי ערב הכניסה ללבנון 2- אבל הם היו בעלי התפקיד באותו רגע גורלי, בדיוק כשם שנתניהו הוא בעל התפקיד עכשיו; מי שלא מסוגל להתמודד עם האפשרות שתפוח האדמה הלוהט יפול בחיקו, טוב יעשה אם ימנע מלרוץ למשרה ציבורית. כל השאר הוא מילים יפות ותו לא.


חופש הדיבור בישראל הוא עניין מסובך. מחד, הוא מעולם לא קובע בחוק אלא רק בפסיקת בג"ץ [שמהווה חוק דה-פאקטו, אך חסרה את המעמד ההצהרתי שבחוק]. מאידך, ללא חופש הביטוי הדמוקרטיה מאבדת את אחד העקרונות החשובים שלה: הזכות להתבטא מבלי לחשוש מפני תגובות בלע שלטוניות. כדי להמחיש את הקשר העז בין דמוקרטיה לחופש הביטוי, נסו להיזכר כמה פעמים המשפט "יש פה יותר מדי חופש ביטוי" הופיע, בוויכוח הפוליטי האחרון שהייתם עדים/משתתפים בו, בסמיכות למשפט "יש פה יותר מדי דמוקרטיה".

לאחרונה היינו עדים לשני מקרים בהם עיתון הפסיק את עבודתם של אישים על שום הבעת דעה: הראשון הוא אלון עוזיאל אשר הופסקה עבודתו עם "וואלה!" [הוא לא פוטר, משום שהוא הועסק בחוזה פרילנאסר ולא היה עובד האתר] לאחר שארגן מסיבה לכבוד מותו של סמי עופר וחגג על מרפסתו אל מול הלוויה, והשני הוא מנחם בן אשר פוטר מ"רייטינג" לאחר שקרא להוציא את ההומוסקסואליות מחוץ לחוק בתכנית "פנים אמיתיות" שבערוץ 10. בעוד מה שיש לי לומר באופן כללי נוגע לשניהם, הרשו לי לתייחס, בתחילה, לכל אחד מהמקרים בנפרד.

אלון עוזיאל
קצת לפני יום הולדתי השלושה-עשר, טסנו כל המשפחה לטיול משפחתי ראשון בחו"ל. היעד הלם את התקופה ואת המעמד הכלכלי שלנו באותם הימים- שבוע בלונדון ושבוע בפריז.
בשלב המוזיאון של מדאם טוסו- זו היתה שנת 98, אחרי הכל, ובלי לבקר במדאם טוסו לא החתימו לך את הדרכון בשדה התעופה- הגענו למרתף האימים שמחוצה לו עמד פסל השעווה של אחד אדולף היטלר,  בתוך קוביית זכוכית.  "למה הוא בקוביית זכוכית?" שאלתי את אבי, והוא ענה שהכניסו אותו לשם אחרי שתיירים היו פוגעים בפסל שוב ושוב. ביהירות שנובעת רק מחוכמה כוללת של בן 12 וחצי אמרתי שמגיע לו שיפגעו בו,  והתגובה לה זכיתי היתה מבט ארוך מאבי ומספר משפטים שנאמרו בקול שקט מהרגיל.
"לפסל מגיע? האם הפסל עשה לך משהו?  האדם שהיטלר היה ראוי לעונש,  נכון – אבל בו אנחנו כבר לא יכולים לגעת. כשאתה מרביץ למישהו שלא יכול להחזיר, זה לא עושה אותך גיבור- זה עושה אותך ביריון".
האם סמי עופר עשה דברים רעים? כנראה. האם הוא זיהם ופגע בזכויות עובדים וקיבל אין ספור מתנות ממדינת ישראל לעשות בהן כשלו? כנראה. האם סמי עופר יכול להגיב אחרי מותו לביקורת [ואני מעדן את דעתי באופן עז מאוד כשאני מתייחס למעשיו של עוזיאל כ"ביקורת"] שנמתחת עליו? לא. זה לא אומר שאחרי מותו עלינו לצייר אותו כקדוש שעשה ימים ולילות למען חתלתולים עזובים, אבל בין זה לבין לנגוס בגופתו של יריב שהובס על-ידי מישהו אחר ולהרגיש בגלל זה גיבור יש מרחק רב.

מנחם בן
בתכנית "פנים אמיתיות" בערוץ 10, קרא מנחם בן להשיב על כנו את החוק אשר הגדיר הומוסקסואליות כעברה פלילית. ברוב טובו הוא הסכים, בטורו מיום שישי האחרון, לוותר ל"כל מי שהיה הומו קודם לכניסת החוק החדש, אם וכאשר. להם מותר" בגלל ש"הם כבר היו, בהיתר המדינה, ולכן אין לשלול מהם את מה שהתרגלו אליו".
הדעות של מנחם בן מבחילות לא מאתמול, כפי שמראה דורה בפוסט מצויין. הבעיה שלו היא שערוץ עשר מגיע לקהל גדול יותר מאשר הטור של בן במעריב, ואותו הקהל פנה לצורת המחאה הפופולארית ביותר- קבוצת פייסבוק הקוראת לפיטוריו. את מנחם בן זה לבטח הפתיע- אדם לא מביע דעות שכאלה אם אין הוא מאמין שברמה מסויימת, הציבור מסכים עמו- בדיוק כמו הג'וקר ב"האביר האפל" או מיכאל "ארבעים אריתראים וכדור ים" בן-ארי. מה רבה היתה הפתעתם של כל השלושה לכשגילו שטעו. שניים מהם שילמו את המחיר, בן-ארי עדיין לא.

בשני המקרים, אנו עדים לכניעה של גופי תקשורת אל מול לחץ ציבורי- הכניעה הטובה ביותר. התקשורת, כל עוד לא זנחה כליל את מראית העין של תפקידה הציבורי, צריכה להישמע לקוראיה: הם הריבון. יוסי גורביץ, שכתב בעבר בגנות הפיטורין של עוזיאל, צייץ שהדרישה לפטר את בן פסולה ושהדרך הנכונה היא פשוט להפסיק לקרוא אותו. ובכן, בגדול, זה מה שעשו המוחים: הם לא קראו לפטר את בן או שיציתו את בניין המערכת,  קראו לפטרו או שיפסיקו לצרוך את העיתון. חרם, נכתב רבות, הוא נשקם של החלשים: המוחים הפעילו צנזורה כלכלית-ציבורית על העיתון [באופן מרומז במקרה עוזיאל ובאופן ישיר במקרה בן] והעיתון, מכיוונו, הסכים לה. חופש הביטוי של השניים לא נפגע- אף אחד לא מונע מהם לעמוד באמצע הרחוב או לפתוח אתר אינטרנט ולומר שם ככל שיעלה על רוחם- אבל חופש הביטוי אינו כולל בחובו את חופש ההשתכרות, והוא בטח שלא מתיר לאדם לשקר ולצעוק "שריפה" בתיאטרון מלא.

כי קל נורא להביע את דעתך כשאין בכך שום סיכון, כשהדעה היא קונצנזוס. אם אתה מאמין שדעתך ראויה להישמע [מספיק כדי לומר אותה בפריים טיים או לכתוב עליה פוסט], כדאי שתהיה לך את הנכונות לעמוד מאחורי דבריך ולשלם את המחיר על אמירתם.
"החירות הראשונה במעלה", כתב פראצ'ט, "היא החירות לשאת בתוצאות מעשיך". זה מעין מבחן: האם אתה מאמין בדברים שאתה אומר, וחושב שהם ראויים? אדרבא, קח את הסיכון, שים את כל האסימונים על השולחן וגלגל את הרולטה. אם אתה לא מוכן לסכן את פרנסתך, כנראה שאתה לא מאמין מספיק במה שיש לך לומר. זה עד כדי כך פשוט. לקח שאפילו הרב דב ליאור למד על בשרו היום.

ציות הוא אינו חובה קדושה. לא לחוק, לא לשלטון, לא לאל ולא לקונצנזוס. אבל אי-ציות גורר בחובו מחיר- ומעטות הפחדנויות הבזויות יותר מהסירוב להכיר בו.


ראשית, התנצלות: התכנית הזאת מעט מאולצת. לענבר ולי יש לימודים על הראש ושנינו לא מרגישים הכי שוס, מה שגרם לזה שבאנו לתכנית הזו לא מוכנים בעליל. היה גם אמור להיות אורח מוזיקלי שנעלם מעל פני האדמה.
עדיין- יש מוזיקה, יש הומור דלוח ויש הכרזה מפתיעה בסוף.

מה בתכנית היום?

  • פייסבוק וטוויטר!
  • מזג האוויר!
  • בריטים!
  • אוסטרלים!
  • דיד!
  • דן-יה שוורץ מתהילת דפנה והעוגיות!
  • חלב נטול לקטוז!
  • גרגרי אורז!
  • התנשאות על תלמידי שנה א'!

להאזנה:

להורדה- הקליקו כאן.

השירים שמופיעים בתכנית, לפי הסדר:
Paul and Storm- Hanukkah on the Moon
Les Vieilles Salopes- L'amnesique
Michelle- Meretriz
Paul and Storm- אם אני אספר לכם איזה שיר זה כבר עכשיו זה יהרוס את ההפתעה.

ההמלצות של ענבר-

ההמלצות של יותם-

 


·
Les Vieilles Salopes- L'amnesique


הסטודנטים בישראל כמרקחה. הם רותחים מזעם, ואין בכוונתם לשאת זאת עוד– הם מתעמתים עם המשטרה, משתלטים על בנייני ממשל ותוקפים את מטה מפלגת השלטון. כעסם על הזלזול הכלכלי והחברתי באקדמיה הניע אותם לפעולת מחאה תקיפה ושם קץ להתחנפות שלהם בפני הממסד. סליחה, אמרתי ישראל? התכוונתי בריטניה.

בישראל, לעומת זאת, לוקחת המחאה אופן מעט שונה. היום [חמישי, 11.11.2010] יושבתו הלימודים באוניברסיטת ת"א למשך שעה[!] שלמה[!] בהפגנה "למען שוויון בין אזרחי המדינה, למען טיפוח הדור הצעיר, למען תמיכה בציבור היצרני המשרת, משלם מיסים ושם לנגד עיניו את עתיד המדינה, ולמען הענקת סיוע במגזר החרדי להשתלבות בחברה הישראלית, בשוק העבודה ובמערכת ההשכלה הגבוהה". מסורס,חיוור,  נטול שיניים- אגודת סטודנטים במיטבה. מעניין מתי הם השמיטו את "למען כלבלבים וחתלתולים, למען שוקולד, למען חדי קרן מפליצי קשת בענן" מהמטרה הרשמית שלהם.

הפסאודו-מחאה הזו לא מתקיימת באופן ספונטני: לפני שבועיים פרסמו חברי ועדת הקישוט [סליחה, אגודת הסטודנטים] סקר שמטרתו לבדוק אם יש גב למהלך. חלילה לפעול מתוך להט אמיתי או דחף לשינוי: אם אין תמיכה לרעיון, כנראה שלא אכפת לנו מספיק. ואחר כך שואלים אותי למה אני טוען שמדובר בפוליטיקאים שפועלים באופן תועלתני בלבד. למי שמעוניין לדעת, הבחירות לועדת הקישוט מתרחשות בסוף החודש. מעניין אם יש קשר בין פרץ ההתעוררות הזו לבין הרצון של חברי האגודה להיבחר מחדש.

אגודת הסטודנטים, כל אגודת סטודנטים, היא נמר של נייר. הכוח שיש לה הוא הכוח שהיא מקבלת מהמוסד האקדמי שמקיף אותה, ומי שמעוניין בהוכחה יכול להתבונן בהודעה שפורסמה על השבתת הלימודים ולראות את החלק החשוב באמת- העובדה שנשיא האוניברסיטה נתן לה את ברכתו. יודעים הצדיקים בוועדת הקישוט נפש בהמתם מלומדת הלייקים ומנוסת מחאות הכורסא, וברור להם שלא תהיה להפגנה שלהם את אותה הנוכחות לו היה הדבר עולה לציבור חבריה במשהו כמו לימודים. הם הלכו להתחנן אצל בעל האחוזה, וקיבלו אישור להפגנה שכולה צורה ואין בה תוכן, שאין בה קורבן או נכונות למאבק. הם קיבלו אישור להמשיך ולהיות שופר של דעת הרוב, קונפורמיסטים שקנו את הספר על "חיים סטודנטיאליים" ולא סוטים מהנחיותיו ולו כזית.

ופה, בעצם, טמונה הבעיה- מדובר פה בסטודנטיסטים [אלה שעיסוקם להיות סטודנטים, בניגוד לסטודנטים שעיסוקם ללמוד] שלא מעניין אותם כלום פרט לחייהם הסטודנטיאליים. אין בכך פסול, כל עוד הם מודים בכך. לו באמת היה אכפת להם מ"דמותה של החברה הישראלית כולה" הם היו מפנים את פניהם לדברים כמו חוק ההסדרים על סעיפיו הדרקוניים [וביניהם, סעיף שהופך עובדים זרים לעבדים צמיתים של מעסיקיהם]. הם היו מפנים את פניהם אל הגזענות והלאומנות הפושות בחברה הישראלית ומתבטאות בהנחיות של מנהיגי דת לסרב למכור דירות לאוכלוסיות שונות ומשונות בהתבסס על מוצאן האתני. הם היו מפנים את פניהם למי שתוקף את מרציהם על סמך דיעותיהם הפוליטיות, במיטב המסורת של הסנטור מקארת'י. הם לא. הם אנשים אגוצנטריים שזועקים רק כשהבוהן הקולקטיבית שלהם היא זו שנחבטת ברגל השולחן של החברה. כאמור, אין בזה פסול- אבל כשמציגים את זה כ"מחאה חברתית כוללת", אי אפשר שלא לראות את המילוי מבצבץ מבין התפרים.

"מהפכה," אמר נפוליאון, "היא רעיון אשר מצא את כידוניו". ועדת הקישוט המתקראת אגודת הסטודנטים מוכיחה שוב שאין לה כוח למהפכה אמיתית. אם אתם רוצים מסיבות, אם אתם רוצים אירועים- אגודת הסטודנטים היא המקום בשבילכם. אם אתם מחפשים משהו מעבר, לא תמצאו אותו כאן: אגודת הסטודנטים היא נמר של נייר, וכידוניה- כידוני נייר.


שבתי, רק על זה חשבתי, רק על להקליט עוד תכנית לקהל המאזינים הנאמן שלי.
טוב, נאמן-ish.
התכנית של היום מכילה את כל מה שאתם אוהבים- מוזיקה, פוסט מצויין על חוק היובש, אנשי דומינו ראלי וכמובן- טקסט עם הרבה לינקים. זה מודרני, טקסט עם הרבה לינקים.

להאזנה:

להורדה- הקליקו כאן.

השירים שמופיעים בתכנית, לפי הסדר:

סילאן- חופש סופי
Plugs- Le Primate Qui Parle
Neocreeps- Fallen Star
Les Vieilles Salopes- L'amnesique
Jonathan Coulton- Re: Your Brains

תכנית זו תשמיד את עצמה בעוד חמש שניות.

Plugs- Le Primate Qui Parle


"פרוייקט איקרוס" המדובר של Irrational Games, [לשעבר 2K Boston] נחשף לפני מספר ימים. הרי הוא לפניכם- Bioshock Infinite.

Bioshock Infinite הוא ההמשך למשחק [הנהדר] משנת 2007 ולמשחק ההמשך [הקצת-פחות-מנהדר] שלו ששוחרר מוקדם יותר השנה. בדומה לקודמיו, הוא מתרחש בהיסטוריה אלטרנטיבית בעלת מוטיבי סטימפאנק רבים מספור ומראה לנו דוגמה דיסטופית לעיר שמבוססת כל-כולה על ישום מוחלט של רעיון פוליטי- אך בשונה מקודמיו, הוא נוטש את Rapture התת-מימית לטובת "קולומביה"- עיר מרחפת הנישאת על גבם של בלוני אוויר אדירים

בעוד ביושוק הראשון הציג עיר שנבנתה על עקרונות הליברטנריזם, וביושוק 2 הציג את אותה העיר תחת שלטון סמי-קומוניסטי, Infinite מציג בפנינו את קולומביה, עיר שכולה התגלמות העקרונות הרפובליקנים: שלטים הקוראים לפטריוטיזים [שלא לומר ג'ינגואיזם] אמריקני מביטים מכל פינה, סלים מלאים באקדחים ועליהם הכיתוב "פטריוטים, חמשו עצמכם!" ותחושה כללית של תחילת המאה העשרים- כולל כרכרות רתומות לסוסים.

עדיין מוקדם בכדי להעלות השערות בנוגע לטיב המשחק. שכל מה שראינו- אנחנו האזרחים הפשוטים שלא הוזמנו לחשיפה הסופר סודית הזו- הוא סרטון CGI באורך שתיים וחצי דקות, ובעוד זה מספיק כדי למכור קונספט מעניין, זה עדיין לא מספיק כדי להצדיק התלהבות אמיתית. מה שכן מעניין לדעת זה שהמשחק עצמו בפיתוח כבר שלוש שנים- מאז יציאת המשחק הראשון. יכול להיות שזה אומר שביושוק 2 היה סוג של וינדוס מילניום, שמטרתו לזרז אותנו אל המשך שכולו טוב? אולי. מה שבטוח, אם המשחק הבא לא יקרא Biosock: flaming flames of fiery fire ויציג עיר בתוך לועו הפעור של הר געש שמבוססת על עקרונות הראסטאפאריי, אני אישית אהיה מאוד מאוכזב.

*הבדיחה באדיבות ג'רי הולקינס.


בעל הבית

ממוחו הקודח של בעל הבית

שגיאה: ודא שחשבון Twitter ציבורי.

הזן את האימייל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות האימייל.

הצטרפו אל 6 שכבר עוקבים אחריו