You are currently browsing the tag archive for the ‘טמקא’ tag.


סיפורנו מתחיל לפני כשנה וחצי, כשעתר הסייף הצעיר [13] יובל פרייליך לבג"ץ בדרישה למנוע מאיגוד הסייף הישראלי לקיים תחרויות בשבת. לא מתוך דאגה לשלום נשמתם היהודית של מארגני ומשתתפי התחרויות, חלילה- משום שהדבר פוגע בו וברגשותיו כיהודי שומר מצוות. כי ליטול על עצמך עול מצוות זה טוב ויפה, אבל לתת לזה להפריע לעיסוקיך בשעות הפנאי? השם ירחם. העתירה, אגב, התקבלה ובג"ץ אסר על קיום התחרות בשבת.

עד כאן אין שום דבר חדש או מפתיע- במדינת ישראל נמדד שווי רגשותיו של אדם לפי רמת אדיקותו, כשהחילוני מוצא עצמו בתחתית הסולם של הלאום היהודי [ולא לדבר על רגשותיו הציבור המוסלמי, אשר לדידה של מדינת ישראל מוגבלים לשנאה צמאת-דם ותו לא] ונאלץ שוב ושוב להתכופף ולדכא את רצונותיו ורק שלא לפגוע, רחמנא ליצלן, ברגשותיו של הציבור הדתי.

טוב ויפה כבר אמרנו? מי מנוחות כבר אמרנו? אז זהו, שגם הדרמה הזאת זקוקה לקונפליקט- והרי הוא לפניכם. אתמול, ביום שבת השלישי לאפריל 2010, התחרה אותו יובל פרייליך בתחרות סייף באזרבייג'אן וזכה במדליית ארד. הדקר אשר היה תלוי על הקיר במערכה הראשונה ירה בשלישית, ופרייליך חשף את צבעיו האמיתיים כמי שיעשה הכל כדי לזכות בניצחון- אם זה הטכני בו זכה כשהאיגוד הסיף הישראלי קיים תחרות בשבת למרות צו בג"ץ או התחרות בה השתתף כשגילה, להפתעתו, שלא כל מדינה בעולם מוכנה לשכב על גבה ולפסק רגליה בכל פעם שחובש כיפה מרגיש שרגשותיו הדתיים נמצאים בסיכון. בדיוק כמו אחיו היהודיסטים אשר מתעקשים להפריד בין לבנים לשחורים גברים ונשים בתחבורה ציבורית בישראל אבל מסוגלים לנסוע בתחבורה ציבורית "מעורבת" במדינות אחרות [מישהו אמר מדינות מתוקנות?], פרייליך כפה על כל העוסקים בענף הסיף את עקרונות הדת בה הוא בחר- ואז הלך ופעל בניגוד לאותם העקרונות. לו היה פרייליך מפנים באמת ובתמים את עקרונות הדת בה הוא חבר במקום לעשות ממנה קרדום לחפור בו, הוא היה מבין ש"עול מצוות" אינו עול אם אתה מטיל אותו על אנשים אחרים כדי שתוכל לעשות ככל העולה על רוחך. אם ואם ואם- אבל זה טיעון ריק: לאמונה קשר לעניין.

כי זה לא עניין של אמונה. זה לא מאבק על עקרונות או על התחשבות ברגשותיו של הציבור הדתי. זה מאבק על כוח, מאבק על שליטה.
זו הדרך שלהם לומר לכם: "אנחנו יכולים להתעסק איתכם מתי שבא לנו. אנחנו יכולים לקבוע לכם כללים איזוטריים וחסר לכם אם לא תעמדו בהם- אנחנו נבכה על רגשותינו הפגועים ונתקוף שוטרים ונבעיר מכולות ונצא מזה צחים כשלג דאשתקד."

ואנחנו רוקדים לצלילי החליל היהודי. אבל לא בשבת.


הדיווח על מותו של דודו טופז הסעיר את הטוקבקיסטים של טמקא. בין הררי המספידים, המחזירים בתשובה ושגיאות הכתיב, לא חסרים אלו שממהרים להצביע אצבע מאשימה ונוטפת אורנג'דה.

  • "התקשורת אשמה ללא ספק בכל מה שקרה" מברברת לה אחת המגיבות בידענות מזוייפת. "כל האלימות הגואה בארץ אך ורק בגלל התקשורת החודרנית המחטטת בפצעים פתוחים ללא שום חמלה". בדרך היא גם לא שוכחת לציין שהכל בגלל שאנשי התקשורת שמאלניים כולם.
  • "אהבתי אותו והכי קל זה ליזכור את הרע אנשים אנושיים לא מישתכלים רק על הרע סך הכל הוא לא רצח אף אחד ומה שהוא עשה לא בסדר אבל לפי הדת מי שיהודי כן גם לרוצח מגיע חנניה אז לו פי אלף מגיע הרבה יותר שיסלחו לו וכל העם צריך להיתבייש בעצמו והתיקשורת בפרט". שוב התקשורת אשמה- רק הפעם על יותר שגיאות כתיב, יותר קשקושים על יהדות ופחות סימני פיסוק. זו תגובה שמדברת בשם עצמה, לדעתי.
  • "איש יקר הלך לנו (מערכת המשפט אשמה פה}" אוו, חידוש. הפעם מערכת המשפט אשמה, ולא התקשורת. מעניין מה עוד נמצא בתוך התגובה? "אנחנו צריכים לחזור למשפט על פי דיני תורה". אני חושב שמשפט על פי דין תורה תופס רק במקרה שדרסת קופאית.

מה עם האשמה של טופז עצמו? האם הבחירה לקחת את חייו בידיו נכפתה עליו? בסופו של דבר, הציבור הישראלי [או לפחות אותו אחוז מתחתית החבית שמשאיר תגובות שכאלו] נכנע ללאווירת ההתענרות הכללית מאחריות שפושה במדינה הזאת. אין מים? זו אשמת האזרח הקטן ולא, חלילה, מפעלים מסובסדים שמשתמשים בכמות גדולה פי שישה ומשלמים פחות מרבע. האזרח גם אשם בגלל שהוא לא מכוון את המזגן שלו ל25 מעלות [25 מעלות? ברצינות? הרי זו הטמפרטורה של הגיהנום באוגוסט!] והחיילים שמשתתפים [כמעבירים או כמקבלים] בזובור הם כולם נערי זכים וחפים מכל אשמה.תמיד יש מישהו להאשים, תמיד זו אחריות של מישהו אחר. אולי זו השפעת, אבלי אני אישית מרגיש את הבחילה עולה בי.


  • כוח המחץ מצליח בקולנוע. וופטי פאקינג היי.
    אחרי ההצלחה של הרובוטריקים [או כמו שהוגדר בויג'יקאטס, "דוסון קריק- עם רובוטים!"] האולפנים ההוליוודיים שמו להם למטרה לשווק לי מחדש את הילדות שלי בצירוף התוספת המיותרת של שחקנים מעיקים. אז אם בדוסו- סליחה, רובוטריקים היו אלה שיה לה-באף ומייגן פוקס [שכישוריה הת'ספיאניים מסתכמים ב"היי, יש לי ציצים!"], כוח המחץ מתעקש לדחוף לי לצלחת את דיימון וויינס, שהעיק עוד בימי "מת לצעוק" הראשון. על ליהוקו של ג'וזף גורדון-לוויט לתפקיד קוברה קומנדר אני בכלל לא אתחיל לדבר, כי בכל פעם שהנושא עולה אני מאבד את ההכרה ומוצא עצמי ערום ביער עם טעם מוזר של דם בפה.
    אבל כמובן שאני אלך לראות את הסרט הזה בקולנוע, גוררמיט.
  • ילדים אוהבים את "דמדומים". כמה מפתיע.
    הייתי יכול לכתוב פה שישה עמודים על הבעיות שלי עם "דמדומים" [נתחיל בעובדה שהוא סרט מחורבן* ונעבוד משם], ועל העובדה ששותפתי לצפיה בו נעמדה באולם הקולנוע אי-שם באוסטרליה והתחילה לצעוק על המסך בערבית מדוברת [זה לא ממש הפריע לשאר האולם שהיה ריק פרט לשישיית נערות בנות 15 שריירו קולקטיבית על השחקן הראשי עם התספורת המנופחת].
  • הייתי יכול לכתוב על הבושה שבבחירה בסרט הזה לאיזהשהוא פרס שהוא לא ראזי, אבל אז ראיתי את שאר הזוכים: האנה מונטאנה, בריטני ספירס, האחים ג'ונאס [יום יבוא ומישוה יאלץ להסביר לי מי הם] והיי סקול מיוזיקל 3. אפשר להירגע, חברים, זה פשוט אומר שעתידו של המין האנושי אבוד.
  • אין לי מושג מי זאת. אולי זה בגלל שאני לא רואה טראש.
    אני חושב שבכתבה הזאת יש כמה נקודות ששווה להתמקד בהן.

    1. אם את רוצה שיפסיקו להתייחס אלייך בתור סמל סקס, מה דעתך- וזה רק רעיון, כן- לא לפרסם יחד עם הכתתבה עלייך תמונה שלך בביקיני? מה עם תמונה שלך מתקנת אופניים, או שוקדת בעיון על ספר מדמ"ח טוב?
    2. אני מצטער, אבל הכיתוב"אני חושבת שאני מגניבה" מתחת לתמונה שלה מתעסקת עם חציר או מה שזה לא יהיה פשוט קרע אותי מצחוק.
    3. ממתי אנשים שנפלו מתכניות ריאליטי הפכו באופן רשמי ל"פליטים"? האם גם להם אסור להביא אוכל או ביגוד חם? אתמהה.
  • בניזרי לא רוצה ללכת לכלא.
    ובכן, אני מבין אותו. השעות לא נוחות, האוכל לא משהו, ובשבילו ללכת לכלא זה בטח כמו לפתוח פייסבוק- יצא לו להתקל בכמה אנשים שהוא לא ראה מלא זמן ואולי לא ממש מתחשק לו להיכנס איתם למערכת יחסים מחדש.
    בניזרי רוצה לדחות את תקופת מאסרו בכדי שיוכל לבלות את החגים עם אמו בת ה81, ולחזות בהולדת שני נכדיו. אחרי זה לא נוח לו כי אמור לבוא הטכנאי של היס לחבר לו את הממיר HD, מיד לאחר מכן יתחיל לו כאב ראש אז לא ממש מתאים, ושבועיים אח"כ בכלל יש את הגמר של כוכב נולד. עונש עונש, אבל יש דברים שלא עושים לבנאדם.
    טאף טיטיז, אדון בניזרי. אותי לימדו בבית הספר שהחיים זה לא תכנית בכקשתך, ואתה לא תמיד יכול לקבל את מה שאתה רוצה. מצד שני, אומרים שמערכת החינוך שלכם שונה לחלוטין- אז אולי אתה למדת שיעור אחר.
    ובכלל, רק אני חושב שההתעקשות של עורכי-הדין מטעם בניזרי על ערעורי עונש חוזרים ונשנים הם שיחזור לא רע של סצינת הויכוח בין ג'ון בנדר למנהל ביה"ס ב"מועדון ארוחת הבוקר"?

*אבל לא הגרוע שראיתי מעודי. הכבוד הזה שמור לסרט הזה.

בעל הבית

ממוחו הקודח של בעל הבית

הזן את האימייל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות האימייל.

הצטרפות ל-6 עוקבים