You are currently browsing the tag archive for the ‘דמוקרטיה’ tag.


כמו בכל שנה, עם בוא עלינו מצעד הגאווה, נשמעים קולותיהם של אלו אשר מתנגדים אליו- מסיבותיהם הדתיות [אלה בהמות אלה, עושים תועבה] מסיבותיהם השמרניות [מה הם צריכים את המצעד, למה ככה ברחוב, למה מול כולם, לא מפריע לי שיעשו מה שרוצים בבית] עווד. עיקר ההתנגדות היא נגטיבית; הקבוצות המתנגדות רואות בעצם קיום המצעד פגיעה בעקרונות חשובים להן. ההתנגדות הפוזיטיבית- זו שרואה חשיבות בקיום המצעד, אך לא באופן בו הוא מתנהל- היא כבר סיפור אחר.

"המצעד הרדיקלי" שיתקיים באותו היום ובתוואי זהה בחלקו למצעד הרגיל, הוא דוגמה מובהקת להתנגדות פוזיטיבית שכזו. אין לחשוד בו שמי ממשתתפיו מתנגדים לשיוויון זכויות לכלל האזרחים מבלי קשר לנטייתם המינית, ההתנגדות שלהם פונה פנימה, אל האופן בו מוגדרים ה"גאים" של מצעד הגאווה.
עכשיו, חשוב לומר כבר בהתחלה- יש לגישה הקווירית יותר מנקודה נכונה וחשובה אחת. עצם ההתייחסות לקהילה הגאה כ"הומולסבית" [או, בקרב חוגים מסויימים, להטב"ק] בעייתית בלשון המעטה משום שהיא עושה מעין רדוקציה של האדם לנטייתו המינית ותו-לא [שהרי אנחנו לא מגדירים פלוני כ"חבר קהילה ההטרוסקסואלית"] במקום שתתפס הנטיה המינית כחלק מהמכלול שהוא בן אנוש. ההתייחסות להטרוסקסואליות כ"ברירת מחדל" היא הגורם ללא מעט מההתנגדויות השמרניות [להתנגדויות הדתיות סיבות אחרות וקשות הרבה יותר לטיפול] ונכון וראוי לפעול לשינויה.

אבל, נכונות וחשובות ככל שיהיו הנקודות הללו, הן לא הבעיה במצעד הרדיקלי.

המצעד הרדיקלי* מבקש למצוא את השורש המשותף לדיכויים של זהויות שונות ולנהל מאבק על בסיס סולידריות בין אותן זהויות. המצעד מזמין אתכן לצעוד תחת הזהויות שלכן, מבלי להצטרך לעבד אותה או להציג אותה בגרסה קלה לעיכול. אנו פעילות להטבא"ק, בעלות ובעלי ברית, הרואות בסיס משותף בין זהויות אחרות ובין החוויה האישית שלהן של דיכוי. אנחנו מאמינים בכוח שבידיים שלנו, כשהן משולבות ביחד נגד הדיכוי.

דינג דינג דינג דינג דינג. מי יוכל לספור ולומר לי, ילדים וילדות, כמה באזוורדס נמצאו בפסקה הזו? אני אישית אוהב את "לצעוד תחת הזהויות שלכן, מבלי להצטרך לעבד אותה או להציג אותה בגרסה קלה לעיכול". המהפכה, כך נראה, צועדת על קיבתה. גם ההחלפה הבלתי פוסקת בין גוף זכר וגוף נקבה מהווה מופת לאינטרטקסטואליות פנימית, ממחישה את הקבלה של כל הזרמים והכיוונים ולעזאזל השפה התקנית- וור ווי אר גוינג, ווי דונט ניד שפה תקנית.

הבעיטה במוסכמות באשר הן מוסכמות נראית כמוטיב חוזר, ומגיעה לשיאה בפסקה הבאה:

כי המצעד העירוני צועד למען שוויון בין זהויות ולא למען השוני ביניהן. צעדה במצעד העירוני אומרת לצעוד בשביל המאבק להשתלבות במיינסטרים. כך שאם אתן מעדיפות שחרור על פני שוויון- בואו לצעוד במצעד הרדיקלי. אם אתם לא מוכנים לעוד מצעד של "אבסולוט ודורקס למען הזכות להינשא", ורוצים התנגדות – אתם מוזמנים.

יאא. אנחנו רדיקליים. אנחנו רוצים התנגדות, ולא רוצים גופים מסחריים. הכי אמיתי זה אנדדרגראונד. ועזבו שהגופים המסחריים האלה מספקים מימון למצעד, ועזבו שעצם העובדה שגופים מסחריים מצמידים את השם שלהם למצעד שעוסק בזכויות להטב"ק- לעזאזל, זה מופיע בגוף הטקסט כעקיצה- היא סימן לקבלה ציבורית הולכת וגדלה. אנחנו לא מוכנים לצעוד במצעד העירוני- לנו יהיה מצעד משלנו.
ולמי אכפת שכשמדובר על שיוויון, לא מדובר על שיוויון ערכי בין זהויות אלא על שיוויון זכויות- הפסקת ההבדלה בין אזרחים על בסיס נטייתם המינית. המצעד, אף מצעד, לא יכול לגרום לאנשים לקבל את קיומם של גאים וגאות בהבנה- את זה יש לעשות בחינוך- אלא מנסה להביא לשינוי במעמדם החוקי הנחות של אלו שנטייתם המינית שונה מזו ההטרוסקסואלית. אי אפשר להכריח אנשים לאהוב אותך; אפשר וצריך להכריח אותם להפסיק להפלות כנגדך. על זה צועד המצעד, לא על ניסיון קונספירטורי לעשות ממישהו משהו שהוא לא; זוהי גישה זהה לאלו אשר חושבים שקבלה ציבורית של להטב"ק תשנה את נטייתם המינית של סטרייטים. האם זו סירת הבורות שהמצעד הרדיקלי מעוניין לשבת בה?

אבל כל זה, כל זה, מתגלה כחסר חשיבות כשמתחילים לקרוא את הפסקה הבאה:

כשהמצעד הממוסחר של עיריית ת"א יפנה ימינה מבוגרשוב לבן-יהודה, יפנה המצעד הרדיקלי שמאלה. במצעד נציין התנגדות, סולידריות, שחרור ומחאה.
הצטרפו, אם אתן מאמינות בסולידריות בין זהויות ושהבסיס לדיכויים שונים הוא אותו הבסיס. קחו את השלטים שלכן, את החברים/ות, את כל האומץ והזעם והאהבה שבכן, ותפנו איתנו שמאלה.

במשפט "כשהמצעד הממוסחר של עיריית ת"א יפנה ימינה מבוגרשוב לבן-יהודה, יפנה המצעד הרדיקלי שמאלה" מתגלה המצעד הזה בכל האג'נדה ההיפסטריות-חתרנית שלו; המצעד הראשי ממוסחר*, הוא של עיריית תל-אביב שהיא נציגות הרשע עלי אדמות. אנחנו לא נפנה איתם ימינה, אנחנו נפנה שמאלה- ואת האורגזמה הפוליטית שקיבלו מארגני המצעד מצירוף המקרים הזה ניתן רק לדמיין-כי אנחנו מאמינים בסולידריות בין זהויות. שזה לגמרי שונה משיוויון בין זהויות. אם אתם צריכים שיסבירו לכם למה, אתם לא תבינו. אנחנו גם מאמינים שהבסיס לדיכויים שונים הוא אותו בסיס. איך זה קשור למצעד נפרד? לא יודע, אבל זה נשמע טוב. גם הדיבורים על אומץ וזעם ואהבה נשמעים טוב, לא?

ויש תרגום לערבית ולרוסית ולאנגלית- אבל לא לאמהרית, כי שם בטח אין להט"ב- ויש הסבר על פירוש המילה "רדיקלי", כי you've probably never heard of it. ויש להיות נפרד לשם הלהיות נפרד, כי זה הרי הפחד שנידף מהטקסט הזה: לא הפחד מלהיות כמו כולם אלא הפחד שיחשבו שאתה כמו כולם. אז צריך לבעוט בכוח גם במי שתומך בך, כדי שידע כמה אתה רדיקלי ושונה ומיוחד. ואם זה מרחיק מעליך אנשים, נו שויין- זה רק מוכיח כמה אתה מיוחד.

וחלילה שלא יהיה שיפור. נגד מי נילחם אז.

*לפני המון שנים, כשהייתי צעיר ותמים ופעיל בקהילת ההיפ-הופ הישראלית, "ממוסחר" היתה הקללה הנוראה ביותר שיכולת לומר למישהו. נחמד לדעת שפוצים יש בכל מקום ושהם לא מגבילים את עצמם לוויכוחים על האם או לא לגיטימי לעשות פרסומת לשוקו קרלו.

מודעות פרסומת

לא צריך שתיתנו לי כלום. בחיי. שוק חופשי אמרתם. שוק חופשי כמו שוק חופשי, ורגולציה זו מילה גסה של קומוניסטים מטונפים כאלה שמפרסמים מודעות אבל על סטאלין. אני  לא קומוניסט, מעולם לא הייתי; אולי ליברטנר ובזמן האחרון חושש שגם זה לא. אז בואו ונעשה לכם חיים קלים: לא רוצה שתיתנו לי כלום שאתם לא רוצים לתת.

לא רוצים לשלם למתמחים כמו לבני אדם כדי שתהיה פה רפואה ציבורית ראויה לשמה? אין בעיה. אל תשלמו. אתם תתנו לרפואה הציבורית להתנוון ולמות לטובת הרפואה הפרטית, ואני אפסיק לשלם מס בריאות. הולך? איך לא ילך, הכי פר שבעולם.

לא רוצים לתת משטרה כמו שצריך? ולא, משטרה שאומרת לך "אין מה לעשות בקשר לזה", משטרה שלא שולחת שוטרים לפריצות כי "ככה זה, בטח נרקומנים", משטרה שדורשת שתפקסס לה אתה דו"ח אירוע, כאילו למי יש פקס בבית, זו לא משטרה. בטח, גם הם גילו שהתוספת לשכר שלהם, שהופיעה כמה מפתיע איך שצמחו האוהלים הראשונים, היא יותר מקסם שווא ממציאות. בקיצור, לא רוצים לתת משטרה? אל תיתנו. גם את זה, בבקשה, להוריד לי מהמיסים. ותורידו את הסכום הנכון, כן? אני אבדוק, כמו בחשבוניות של הסלולר.

לא רוצים לתת ביטחון? רוצים להמשיך לבנות התנחלויות התיישבויות סלע-קיומנו-חלק-מארץ-ישראל-השלמה-לך-תפנה-את-שייח'-מוניס, להמשיך לשלוח את הצבא לשמור על מתנחלים מתיישבים אזרחים-אקס-טריטוריאליים שמנסים לפגע בו? לא צריך. לא צריך אמרתי! עזבו, אל תעשו בושות. לא צריך. רק עשו טובה, בטלו את הסיפור הזה של גיוס חובה ומילואים וכאלה. פייר זה פייר, כן? ואם אפשר גם, מספיק עם האינדוקטרינציה הצבאית בבתי ספר. דפקתם לאנשים את המוח כל כך עד שהם בוכים שלא מספיק להם השלוש שנים של חרא שהם יאכלו, הם רוצים גם את האקסטרא חרא של הגדנ"ע. תעזבו ת'ילד, בחייכם. אה, וגם את תקציב הביטחון להוריד לי מהמיסים בבקשה. אה, והגידול בתקציב הביטחון שהוכן בשביל אירועי האלימות של ספטמבר שלא היו? אפשר גם את זה בבקשה? בלי שוטף פלוס שכחתי, אם אפשר. את הכסף ביד בחזרה.

לא רוצים לדאוג לדיור ציבורי, או לכל הפחות לפיקוח כלשהו על שכר דירה כמו שיש במלא מקומות בעולם? לא רוצים לעשות משהו עם הריכוזיות במשק, עם תיאום המחירים, עם העובדה שכל סופר פה יקר פי שניים מהאלה של היוקרה בחו"ל? לא רוצים להפסיק את המונופול הארור הזה של הדת על יחסי האישות, כאילו שעיסקו של מישהו עם מי אני מעוניין לבלות את חיי וכאילו יש לכוח עליון ערטילאי עם כמה השגות קולינריות משונות מילה בעניין? לא צריך. אל תיתנו. לא רוצה בכוח, נשבע. אבל כשאקם ואלך, אל תעשו להורים שלי פרסומות של רגשי של הבת שלו לא תדע מה זה חנוכה והבתזוג לא תכיר יזכור והבן שלו יקרא לו דדי ולא אבא והוא לא יתייחס כי הדדי היחיד שהוא מכיר זה אחד מרחובות שמצייר קומיקס ומה פתאום לפגוש אותו בקנדה או באוסטרליה עכשיו. כאילו ההורים שלי לא יודעים שהדבר היחיד שפחות סביר משהילדים שלי ידעו על יהדות זה שהם ידעו על דת אחרת. כאילו שחסר לי מוות בשביל זהות לאומית. כאילו אני צריך זהות לאומית. ובטח שאל תשתמשו בשביל הפרסומות האלה בכספי מיסים. אני יודע, רק על כסף אני מתלונן, אבל ככה זה קפיטליזם של שוק חופשי לחלוטין. למה לתשובה ולדנקנר מותר ולי אסור?

לא רוצים לתת, אל תיתנו. אבל תפסיקו לקחת, בחיי.


רבות נכתב על מחאת הדיור הלא היא מחאת האוהלים הלא היא מחאת הסמולנים-שרוצים-להפיל-את-ביבי במסווה של מפונקים-שרוצים-לגור-ברוטשילד. אחד הדברים שנכתבו עליה הוא תמלול דבריו של רוני סופר, דוברו של ראש הממשלה הממונה בנימין נתניהו.

כל עניין הדרישה לצדק חברתי, אומר סופר, היא עניין של קומוניסטים מטונפים:

"כולם רוצים להיות שווים ורוצים להרגיש שהם שווים יותר, כלומר הם רוצים כוח קנייה יותר גדול. צריך לשים את הדברים בפרופורציות. צר לי שאנחנו לא מדינה קומוניסטית; אנחנו לא חיים כולנו באותה רמת מחיה. יש כאלה שיותר – וכאלה יש פחות" [ההדגשה שלי. י.ב.].

מבולבלים? גם אנחנו. בוא נעשה פה סדר:

  • אחד המאפיינם בו מתגאה הקפיטליזם הוא הגברת כוח הקניה: "קרן המורשת" והוול סטריט ג'ורנל עצמם מצביעים על כך [זהירות, PDF]- והשניים רחוקים מלהיות חשודים בקומוניזם. או שהמפגינים רוצים יותר כוח קניה, או שהם קומוניסטים: נא לבחור, מר סופר, השניים אינם דרים בכפיפה אחת.
  • קורט וונגוט כתב פעם שסוציאליזם הוא לא מרשם לכנסיות מנותצות בדיוק כמו שנצרות אינה מרשם לאינקוויזיציה הספרדית. קפיטליסט טהרני לא מסוגל לתפוס זאת- מבחינתו, וזו טענה שאני נתקל בה יותר ויותר בשבועיים האחרונים, היא שכל מידה של רגולציה ממשלתית תוביל לבולשביזם אלים. הסיבה, לדעתי, היא הפחד האמריקאי הקמאי מפני קומוניזם: ארה"ב נוסדה על קפיטליזם*, היא לא חוותה מאות שנים של שיטות כלכליות אחרות- ולכן כשבא הקומוניזם ושלל את הקפיטליזם כשיטה, האיום האדום נתפס כאיום קיומי: הוא שלל לא רק את הכלכלה האמריקאית, אלא את הבסיס לקיומה של ארצות הברית עצמה. הקפיטליסט הטהרן רוצה את האידאל הזה, האמריקאי; הוא שוכח שגם באמריקה האידאל הזה נכשל והוביל לשפל כלכלי אדיר ממנו יצאה ארה"ב רק באמצעות ההתערבות הממשלתית של הניו-דיל. שווה לקחת כמה מספרי ג'ון סטיינבק ולכרוך אותם כך שיראו כמו ספרי איין ראנד- אולי ככה יקראו אותם כמה קפיטליסטים טהרנים ויראו את תוצאותיה של כלכלה בלתי מנוטרת.
    *למי שיטען שארה"ב נוסדה עקב רדיפות דתיות, נזכיר כי היתה זו הסיסמא "אין מיסים ללא יצוג" שהובילה להתקוממות.
  • "אנחנו לא חיים כולנו באותה רמת מחיה. יש כאלה שיותר – וכאלה יש פחות". זה הטיעון שבד"כ שומעים ממי ש"יותר"- כדי שהוא יוכל להיות "יותר", מישהו אחר צריך להיות "פחות". לא כולם יכולים להיות דובר ראש הממשלה, אתם יודעים, מישהו צריך להיות הנהג, המתדלק, המלצר. בגדול, הוא אומר לכם שבשביל שהוא יוכל לשמור על תנאי החיים שלו טובים, תנאי החיים שלכם צריכים להיות גרועים; האיש, להזכירכם, מחזיק במשרת דוברות. The mind boggles.

"רבותיי, ישראל נמצאת במצב כלכלי מצוין. עזבו את זה, בואו נדבר על משהו יותר גדול. אתם יודעים מה קורה בארה"ב? בעוד יומיים היא יכולה להיות חדלת פרעון. אם אתה מתנהג בצורה לא אחראית במשק הכלכלי, אתה עלול להגיע למצב של יוון שאתה תהיה חדל פרעון".

לדיבורים שכאלה נהוג לקרוא "קשקוש בלבוש". מה שאומר לנו הסופר-כלכלן רוני סופר הוא שהרפובליקנים, אשר מעכבים* עיכבו את ההחלטה להעלות את תקרת החוב [הסכום המקסימלי שיכולה המדינה להיות חייבת בכל זמן נתון], מוכנים להביא לקריסת הכלכלה האמריקנית רק כדי לא לתת להצעה של אובאמה לעבור. הוא אומר שדווקא הג'ינגואיסטים מבין הפוליטיקאים האמריקאים רוצים לראות את סין מעקלת נכסים בסכום שארה"ב חייבת לה. הוא טוען שיש בהתנגדות הזאת משהו מעבר להפגנת שרירים מפלגתית סטנדרטית, בה נוקטים הרפובליקנים אל מול כל הצעה דמוקרטית [מישהו הספיק לשכוח את הדרישה שלהם לשנות את שמו של חוק הבריאות הממשלתית ל"החוק שהורג מקומות עבודה"?] באשר היא, ואז מצפה שניקח אותו ברצינות. בחייך, אדון סופר, שב תראה דיילי שואו למשך כמה דקות. אפילו לא צריך להוריד, זה זמין חינם באתר של קומדי סנטרל.
*ומסתבר שהוא אפילו לא טורח להתעדכן לפני שהוא מדבר: בית הנבחרים האמריקאי העביר את ההצעה בשישי בלילה. שוב, האיש דובר- הייתם מצפים ממנו להישאר מעודכן.

והחלק היפה ביותר בדבריו של סופר הוא שהמחאה כולה שטויות משום שהמצב בארץ מצויין- בכל מקום יש דירות יוקרה והכביש מלא מכוניות.

"צריך לשים את הדברים בפרופורציות. כשאתה עובר הבוקר את נתיבי איילון אתה רואה שיש בערך משהו כמו 10,000 מכוניות; אתה מסתכל סביבך והבניה והסטנדרט של הבניה הפך להיות דירות יוקרה בלבד; אתה מסתכל על 1.3 מיליון איש יוצאים הקיץ הזה לחו"ל – אז לא כל כך גרוע".

כאן אנחנו נוגעים בנקודה היפה ביותר בדבריו של דובר ראש הממשלה: הוא לא מבין סיבתיות. הארץ מלאה דירות יוקרה, אבל אי אפשר לקנות אותן. נמרוד אבישר מסביר [בתגובה שאני אישית ממליץ לקרוא כשברקע מתנגנת נעימת הנושא ל"מורטל קומבט"] שעל זוג שמרוויח מעל הממוצע לחסוך במשך שש שנים בשביל לקחת משכנתא על דירה דורשת שיפוץ בדימונה- וגם זה במידה והם נמנעים מילדים ובלת"מים אחרים. וזה עוד לפני נסיעות למקום העבודה, כי עד כמה שידברו איתכם על "לכו לפריפריה", העבודה עדיין במרכז. כאן החלק השני של דברי הדובר נהיים רלוונטיים: הוא רואה 10,000 מכוניות בנתיבי איילון! אולי זה בגלל ש, אתה יודע, אין תחבורה ציבורית נורמלית? אולי כי הרכבת שכל כך מתגאים בה משביתה את הקו לבאר-שבע כשמתחשק לה?
אני סטודנט תושב שדרות. אם אני רוצה לבקר את ההורים בנס-ציונה, יש לי שלושה אוטובוסים ביום. אוטובוסים לתל-אביב יש בפוטנציה כל שעה וחצי בערך, אבל מה תעשה כשהם באופן קבוע מאחרים בארבעים דקות- אם הם טורחים להגיע בלבד? לקוות למונית שירות שתגבה ממני עשרים במקום חמישה עשר באוטובוס? חמישים אחוז הנחה לסטודנטים בתחבורה ציבורית זה גם משהו שיש רק במרכז, ד"א. אז למה שמישהו יעבור לפריפריה? או ששדרות זה לא מספיק פריפריה?

רוני סופר הוא דוברו של בנימין נתניהו. תפקידו להסיט את האש מהבוס שלו, וזה מה שהוא מנסה לעשות. הבעיה היא שהבוס שלו הרוויח את האש הזו: לא בגלל שהוא האחראי היחיד לקשיי המחיה בישראל [אם כי יש מה לומר על האיש שהחל לא מעט מהתהליכים שהחריפו את הקשיים האלה בתור ראש ממשלה ובתור שר אוצר], אלא בגלל שהוא ראש הממשלה. בדיוק כמו שאלי ישי לא היה האחראי היחידי למחדלי השריפה בכרמל ועמיר פרץ לא היה האחראי היחידי למחסור החמור בציוד צה"לי ערב הכניסה ללבנון 2- אבל הם היו בעלי התפקיד באותו רגע גורלי, בדיוק כשם שנתניהו הוא בעל התפקיד עכשיו; מי שלא מסוגל להתמודד עם האפשרות שתפוח האדמה הלוהט יפול בחיקו, טוב יעשה אם ימנע מלרוץ למשרה ציבורית. כל השאר הוא מילים יפות ותו לא.


חופש הדיבור בישראל הוא עניין מסובך. מחד, הוא מעולם לא קובע בחוק אלא רק בפסיקת בג"ץ [שמהווה חוק דה-פאקטו, אך חסרה את המעמד ההצהרתי שבחוק]. מאידך, ללא חופש הביטוי הדמוקרטיה מאבדת את אחד העקרונות החשובים שלה: הזכות להתבטא מבלי לחשוש מפני תגובות בלע שלטוניות. כדי להמחיש את הקשר העז בין דמוקרטיה לחופש הביטוי, נסו להיזכר כמה פעמים המשפט "יש פה יותר מדי חופש ביטוי" הופיע, בוויכוח הפוליטי האחרון שהייתם עדים/משתתפים בו, בסמיכות למשפט "יש פה יותר מדי דמוקרטיה".

לאחרונה היינו עדים לשני מקרים בהם עיתון הפסיק את עבודתם של אישים על שום הבעת דעה: הראשון הוא אלון עוזיאל אשר הופסקה עבודתו עם "וואלה!" [הוא לא פוטר, משום שהוא הועסק בחוזה פרילנאסר ולא היה עובד האתר] לאחר שארגן מסיבה לכבוד מותו של סמי עופר וחגג על מרפסתו אל מול הלוויה, והשני הוא מנחם בן אשר פוטר מ"רייטינג" לאחר שקרא להוציא את ההומוסקסואליות מחוץ לחוק בתכנית "פנים אמיתיות" שבערוץ 10. בעוד מה שיש לי לומר באופן כללי נוגע לשניהם, הרשו לי לתייחס, בתחילה, לכל אחד מהמקרים בנפרד.

אלון עוזיאל
קצת לפני יום הולדתי השלושה-עשר, טסנו כל המשפחה לטיול משפחתי ראשון בחו"ל. היעד הלם את התקופה ואת המעמד הכלכלי שלנו באותם הימים- שבוע בלונדון ושבוע בפריז.
בשלב המוזיאון של מדאם טוסו- זו היתה שנת 98, אחרי הכל, ובלי לבקר במדאם טוסו לא החתימו לך את הדרכון בשדה התעופה- הגענו למרתף האימים שמחוצה לו עמד פסל השעווה של אחד אדולף היטלר,  בתוך קוביית זכוכית.  "למה הוא בקוביית זכוכית?" שאלתי את אבי, והוא ענה שהכניסו אותו לשם אחרי שתיירים היו פוגעים בפסל שוב ושוב. ביהירות שנובעת רק מחוכמה כוללת של בן 12 וחצי אמרתי שמגיע לו שיפגעו בו,  והתגובה לה זכיתי היתה מבט ארוך מאבי ומספר משפטים שנאמרו בקול שקט מהרגיל.
"לפסל מגיע? האם הפסל עשה לך משהו?  האדם שהיטלר היה ראוי לעונש,  נכון – אבל בו אנחנו כבר לא יכולים לגעת. כשאתה מרביץ למישהו שלא יכול להחזיר, זה לא עושה אותך גיבור- זה עושה אותך ביריון".
האם סמי עופר עשה דברים רעים? כנראה. האם הוא זיהם ופגע בזכויות עובדים וקיבל אין ספור מתנות ממדינת ישראל לעשות בהן כשלו? כנראה. האם סמי עופר יכול להגיב אחרי מותו לביקורת [ואני מעדן את דעתי באופן עז מאוד כשאני מתייחס למעשיו של עוזיאל כ"ביקורת"] שנמתחת עליו? לא. זה לא אומר שאחרי מותו עלינו לצייר אותו כקדוש שעשה ימים ולילות למען חתלתולים עזובים, אבל בין זה לבין לנגוס בגופתו של יריב שהובס על-ידי מישהו אחר ולהרגיש בגלל זה גיבור יש מרחק רב.

מנחם בן
בתכנית "פנים אמיתיות" בערוץ 10, קרא מנחם בן להשיב על כנו את החוק אשר הגדיר הומוסקסואליות כעברה פלילית. ברוב טובו הוא הסכים, בטורו מיום שישי האחרון, לוותר ל"כל מי שהיה הומו קודם לכניסת החוק החדש, אם וכאשר. להם מותר" בגלל ש"הם כבר היו, בהיתר המדינה, ולכן אין לשלול מהם את מה שהתרגלו אליו".
הדעות של מנחם בן מבחילות לא מאתמול, כפי שמראה דורה בפוסט מצויין. הבעיה שלו היא שערוץ עשר מגיע לקהל גדול יותר מאשר הטור של בן במעריב, ואותו הקהל פנה לצורת המחאה הפופולארית ביותר- קבוצת פייסבוק הקוראת לפיטוריו. את מנחם בן זה לבטח הפתיע- אדם לא מביע דעות שכאלה אם אין הוא מאמין שברמה מסויימת, הציבור מסכים עמו- בדיוק כמו הג'וקר ב"האביר האפל" או מיכאל "ארבעים אריתראים וכדור ים" בן-ארי. מה רבה היתה הפתעתם של כל השלושה לכשגילו שטעו. שניים מהם שילמו את המחיר, בן-ארי עדיין לא.

בשני המקרים, אנו עדים לכניעה של גופי תקשורת אל מול לחץ ציבורי- הכניעה הטובה ביותר. התקשורת, כל עוד לא זנחה כליל את מראית העין של תפקידה הציבורי, צריכה להישמע לקוראיה: הם הריבון. יוסי גורביץ, שכתב בעבר בגנות הפיטורין של עוזיאל, צייץ שהדרישה לפטר את בן פסולה ושהדרך הנכונה היא פשוט להפסיק לקרוא אותו. ובכן, בגדול, זה מה שעשו המוחים: הם לא קראו לפטר את בן או שיציתו את בניין המערכת,  קראו לפטרו או שיפסיקו לצרוך את העיתון. חרם, נכתב רבות, הוא נשקם של החלשים: המוחים הפעילו צנזורה כלכלית-ציבורית על העיתון [באופן מרומז במקרה עוזיאל ובאופן ישיר במקרה בן] והעיתון, מכיוונו, הסכים לה. חופש הביטוי של השניים לא נפגע- אף אחד לא מונע מהם לעמוד באמצע הרחוב או לפתוח אתר אינטרנט ולומר שם ככל שיעלה על רוחם- אבל חופש הביטוי אינו כולל בחובו את חופש ההשתכרות, והוא בטח שלא מתיר לאדם לשקר ולצעוק "שריפה" בתיאטרון מלא.

כי קל נורא להביע את דעתך כשאין בכך שום סיכון, כשהדעה היא קונצנזוס. אם אתה מאמין שדעתך ראויה להישמע [מספיק כדי לומר אותה בפריים טיים או לכתוב עליה פוסט], כדאי שתהיה לך את הנכונות לעמוד מאחורי דבריך ולשלם את המחיר על אמירתם.
"החירות הראשונה במעלה", כתב פראצ'ט, "היא החירות לשאת בתוצאות מעשיך". זה מעין מבחן: האם אתה מאמין בדברים שאתה אומר, וחושב שהם ראויים? אדרבא, קח את הסיכון, שים את כל האסימונים על השולחן וגלגל את הרולטה. אם אתה לא מוכן לסכן את פרנסתך, כנראה שאתה לא מאמין מספיק במה שיש לך לומר. זה עד כדי כך פשוט. לקח שאפילו הרב דב ליאור למד על בשרו היום.

ציות הוא אינו חובה קדושה. לא לחוק, לא לשלטון, לא לאל ולא לקונצנזוס. אבל אי-ציות גורר בחובו מחיר- ומעטות הפחדנויות הבזויות יותר מהסירוב להכיר בו.


ביום ראשון האחרון, החמישה-עשר במאי, עתר הסופר יורם קניוק לבית המשפט במחוזי בת"א בבקשה להורות למשרד הפנים לשנות את רישום הדת בעניינו מ"יהודי" ל"חסר דת", לאחר שזה האחרון סירב בתואנה שקניוק "לא פטריוטי, בוגד במדינה". לכאורה, בקשה פשוטה: חופש הדת נמנה, אחרי הכל, על הזכויות האוניברסליות; הוא אף מופיע, כתוב בדיו על-גבי קלף, במגלית העצמאות.
אז כתוב. אז מה.

יש השואלים בנקודה זו "מה אכפת לו? אז רשום יהודי, אז מה? אם הוא לא מרגיש יהודי, מה זה משנה לו מה רשום באיזה קובץ במשרד הפנים?" ובכן, להיותך יהודי במדינת ישראל נלוות לא רק זכויות יתר, אלא גם כמה מגבלות:

  1. יהודי לא יכול להינשא במדינת ישראל באופן אזרחי: אם ירצה, יאלץ לטוס או להפליג אל מדינה אשר עורכת נישואין אזרחיים. אם אדם לא רואה בעצמו יהודי, או לא חושב שזוגתו טמאה וחייבת טבילה במקווה לפני שתורשה להינשא לו, או חווה קושי מוסרי קל עם הקונספט של קניית הכלה מאביה עם שטר הכתובה, או ש"חס וחלילה" מעוניין להינשא לבן מינו- מוטב לו כי יסור לסוכנות הנסיעות הקרובה לביתו.
  2. יהודי במדינת ישראל רשאי לאמץ רק ילדים יהודים. נשאלת השאלה מיהו, בדיוק, ילד יהודי- ילד, מעצם הגדרתו, אינו בוגר וחסר את שיקול הדעת הנדרש כדי להבין את ההשלכות של בחירת דת אחת על רעותה. ביטא זאת היטב הבדרן הבריטי מרקוס בריגסטוק באומרו "ילד אינו דתי יותר משהו חבר בארגון עובדי הדואר". אבל לענייננו- אם אמו הביולוגית של הילד אינה יהודית, לא יכול היהודי לאמצו במדינת ישראל.
  3. כדאי לו ליהודי לקוות שלא יגיע למצב של גירושין- שם לא יעזרו לו כל בתי המשפט בפראג או ביוון והוא יאלץ לעבור דרך הרבנות לצורך התרת מה שאינו חוזה דתי ולרבנות אין, לכאורה, דבר וחצי דבר בו.

אלו רק שלוש דוגמאות, אבל למען האמת גם הן לא נחוצות- משום שהשאלה עצמה לא נכונה. השאלה לא צריכה להיות "מה אכפת לקניוק" אלא "מה אכפת למשרד הפנים". חלק מהתשובה ניתן למצוא בזהותו של שר הפנים, הלא הוא אלי "עשיתי הכל למען מערך הכיבוי" ישי. בתגובתו הראה משרד הפנים את חוסר היכולת שלו להבדיל בין "מדינת ישראל" ל"מדינת היהודים" [אחת ולתמיד- השם "מדינת היהודים" הופיע בהחלטת האו"ם כאמצעי להבדלת המדינה מהמדינה הערבית שאמורה היתה לקום לצידה. אין בכך הכרח דתי] ונאחז בתפיסת "ישראל שחטא, ישראל הוא". שוב, לא מפתיע- כשמפקידים משרד ממשלתי בידי מי שהסמכות העליונה בעיניו היא דמות האב שבשמיים, שלא יתפלאו שאלה החוקים שהוא מציית להם.

אבל מילא משרד הפנים. זה אלי ישי וחבורתו, זה לא מפתיע. הבעיה היא הקולקטיב היהודי שמפחד פחד מוות מכל גילויי "התבוללות". ניתן לראות זאת באופן מופלא בתגובות לבלוגו של תומר פרסיקו– המתנגדים לבקשתו של יורם קניוק מסרבים לראות בו אינדיווידואל אלא חלק מקולקטיב, תפקיד מחייב אותו אין האדם בוחר והוא מרותק אליו מעצם ה"ניצוץ האלוהי" שהועבר לו מאמו היהודיה, וכחלק מקולקטיב נשפטים רצונותיו ופעולותיו באופן אחד: כיצד הן משפיעות על הקהילה. באופן זה הם מגלמים את תפיסת ה"בוגד, לא פטריוט" שהפגין משרד הפנים, את הקמפיין נגד התבוללות של הסוכנות היהודית [שיש בינו כפסע מהמבחילה שבגזענות, הלא היא הבדלה בין דם לדם] והפגנות הוואגינה היהודית, את פרוייקט תגלית שמנסה להילחם בעובדה שבהינתן הבחירה, רוב היהודים לא שומרים על זהות אורתודוקסית ע"י הבאת צעירים למדינה שמתירה להם לשתות אלכוהול בגיל שמונה עשרה.

עיקר הטיעון כנגד ה"התבוללות" הוא זה של פיצול עם ישראל לשניים. מה יקרה, שואל היג"ע*, אם ילדיו של מישהו שהתבולל ירצו להתחתן עם ילדיו של מי שלא? הם לא יוכלו! אתה מפצל את עם ישראל!
לכך קל לענות: אם חשובה לבני הזוג חתונה יהודית, יתגייר נא הצד שאבותיו התבוללו ושלום על ישראל. אם לא חשובה להם חתונה יהודית, לא יתגייר. הדבר דומה מאוד לברית מילה: ירצה האדם להיות יהודי, ילך ויעבור ניתוח בגיל 18. לא ירצה, לא יעשה. אבל זה עניין של בחירה, וכבר הובהר כאן שהיהודי אינו אינדיווידואל אלא חלק מקולקטיב.

וזוהי תמצית העניין.התפיסה שלא רק בפעולות שאתה עושה, גם באופן בו אתה חושב ומרגיש אתה נושא אחריות לקבוצה שלא בהכרח בחרת להיות חלק ממנה. ובעוד אתה זוכה לאזרחות אוטומאטית ולתנאים טובים יותר משל שכניך שאינם- ולעולם לא יוכלו להיות- חברים בקולקטיב, אבל לעולם לא תוכל לעזוב. תוכל להיות מומר, או משומד, או מוחרם- אבל יהודי תישאר. אתה חופשי כל עוד אתה מוכן שלא לנהוג כאדם חופשי.
יהודים אלמונים הננו, בלי תפילין, מסביבנו אימה וצלמוות; כולנו גויירנו לכל החיים, מהדת משחרר רק המוות.


זרם התודעה, בן אדם. זרם התודעה.

היום בתכנית:

להאזנה:

להורדה


השירים שמופיעים בתכנית, לפי הסדר:

  • Jake Shimabukuro- While My Guitar Gently Weeps
  • Ahmed and the Plasterers- Anu Machrizim Bazot
  • SH- California Dreamin (REMIX)
  • Jonathat Coulton, John Hodgman & John Roderick- Tonight You Belong To Me (JoCo Cruise Crazy)

ההמלצות של יותם:

ההמלצה של ענבר:

קולולוש!


לקרוא טוקבקים זה כמו להרים את האבן הגדולה שהיא החברה הנורמטיבית ולראות מה זוחל מתחתיה, מעין ההצצה אל הביבים של תרבות השיח שמביאה עמה דיכאון עז לאנשים חושבים ולאובדן תקווה לעתיד המין האנושי. ראו בזאת אזהרה לתוכן שמובא בפוסט זה, שכולו ריכוז הודעות מקבוצת פייסבוק בת כעשרים-ושתיים אלף חברים [נכון לכתיבת שורות אלה]. כפי שחברי הקבוצה מציינים, עם הגעת תאריך היעד של האירוע הקבוצה, על תוכנה, תעלם [עד כמה שדברים נעלמים באמת בעידן פייסבוק וארכיבאות הרשת, אבל מילא]- ואת זה אני לא מוכן לקבל. האנשים המצוטטים כאן למטה כתבו את אשר כתבו בקבוצה ציבורית פתוחה, תחת שמם המלא [פרט למספר, ששם הפורפיל שלהם הינו כינוי], וראוי שדבריהם ישמרו כעדות לבחילה שהם מעוררים.

אני חש בושה בדברים שנכתבים שם. אולי, יום אחד, לכשייגגלו המגיבים את שמם, הם יתקלו בדברים האלה- ואולי יתביישו מעט גם בעצמם.

הקריאה, כאמור, על אחריותכם.

"…Immigrants, Muslims, terrorists, homosexuals, disease ridden degenerates. They had to go. Strength through unity, unity through faith."

***

לקרוא את המשך הרשומה «


המהומות בעולם הערבי השאירו את אזרחי ישראל מבולבלים. מצד אחד מוכרים להם שכל המהפכות האלה רעות להם מאוד משום שסופן הוודאי בשלטון איסלאמי קיצוני- מי שחונך מגיל צעיר ש"הערבים מבינים רק כוח" לא יטיל ספק בפרשנים שטוענים שהעם הערבי "לא בשל לדמוקרטיה"- ומהצד השני הם קצת מקנאים: אם הם יכולים, למה לא אנחנו?

הקנאה הזו מלווה בהרבה מאוד עלבון. במשך שנים מכרו לנו את העם הערבי כקבוצה נחשלת של פלאחים בורים שכל רצונם הוא בזריקת היהוּד לים, והנה הם קמים וזורקים מעליהם שלטון רודני. צבאות המדינות האלה מפגינים עמוד שדרה מוסרי מעורר קנאה בסירובם לתקוף את המפגינים, בעוד כאן מפגינים זוכים לכדורי גומי או לרימון גז בכינון ישיר לפנים. איך קרה שהצבא היהודי שדואג לחלק למגויסי הכפייה שלו פיסת קרטון עליה כתובים ערכים מצטלם רע יותר מהצבא המצרי? הרי אפילו להכין קפה כמו שצריך הם לא יודעים.

ועם הקנאה מגיעה התגובה האוטומאטית, האינסטינקטיבית. הצורך להוכיח שהנה, גם אצלנו יודעים להוציא אנשים לרחובות- לא משנה על מה. מחירי הדלק עולים? הפגנה. תמלוגי הגז נמוכים? הפגנה. מישהו מפגין על משהו שאנחנו לא מסכימים איתו? הפגנה, בטח שהפגנה. ובכל התארגנות כזאת יש כמה דבילים נמוכי מצח שמדברים על איך "צריך לעשות פה כמו מצרים" ו"לעשות לביבי כמו מובארק". כאילו שהבעיה היא נתניהו. כאילו שתחת ברק [חלחלה] או ליברמן [חלחלהזאורוס] יהיה פה יותר טוב.

חלק ממארגני ההפגנות אף קובעים לעצמם יעד של משתתפים, בניסיון שווא להיראות רציניים יותר- בלי לחשוב על ההשלכות ההגיוניות של מה שהם אומרים. קחו את הפגנת המאה אלף נגד הכיבוש, למשל:  נניח שיגיעו מאה אלף איש להפגנה הזו. נניח. זו הנחה שרחוקה מלהיות הנחה סבירה- להפגנות הסטודנטים נגד קצבאות האברכים הגיעו בקושי עשרה אוטובוסים, ושם דובר בנושא שפומפם בכל כלי התקשורת והיה בלב הקונצנזוס- אבל לשם הדיון, נניח שבאו והתייצבו מאה אלף ישראלים צלולים בנפשם ובריאים בגופם, מוכנים להראות לשלטון האכזר שגזרותיו עבור לא יעבורו. ובכן, אוכלוסייתה של מדינת ישראל מונה למעלה מ7.6 מיליון נפשות [לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף יולי 2010], מה שאומר שיחס המפגינים ללא-מפגינים עומד על 75:1- לרעת המפגינים! לא צריך להיות פרופסור למדעי המדינה בכדי לדעת שמנהיג שמעוניין לשמור על כסאו [ובמציאות הישראלית הנוכחית, זה כל מה שמעניין את "נציגי הציבור"] לא שש לפעול על סמך יחס שכזה.

וזה בהנחה שמנהיג כלשהו ישראל של היום בכלל שם קצוץ על הפגנות. ובכן- הם לא. אם דעת הקהל הייתה חשובה להם, הם היו פועלים לפיה מלכתחילה- אף אחד לא יקום ויאמר לי שנתניהו מאמין שהעלאת מחירי הדלק תגרום לפרצי אופוריה בקרב העם ולהמוני צעירות לשלוח לו מבטים שיגרמו ל"קלטת הלוהטת" להיראות כמו קלטת של אמנון יצחק. הוא לא. פשוט לא אכפת לו. ולמה שיהיה לו אכפת? הרי נושאים כלכליים מעולם לא עמדו על הפרק כשהגיעה השעה להכרעה מדינית- הישראלים ממשיכים להצביע אך ורק לפי פרדיגמת "איקס יחלק את ירושלים". ניסח זו היטב אחד המגיבים בבלוגו של יוסי גורביץ- הם מצביעים לביבי בגלל שהם שונאים את הערבים יותר ממה שהם אוהבים לאכול.

אבל הם ימשיכו להפגין, כי זה גורם להם להרגיש טוב עם עצמם. הם אקטיביסטים. הם פועלים. הם הלכו לקנות פיצ'יפקס במאה שקל בחנות בשדרות כשירו שם קסאמים כי "צריך ללכת לחזק אותם". הם חותמים על עצומות באינטרנט ומצטרפים לקבוצות בפייסבוק. הם ניפחו את מעגל האוננות הקבוצתית הזה שהם קוראים לו "הפגנה" למימדים כאלה שהם לא מסוגלים לראות שזה כל מה שהוא- חיבוק קבוצתי אחד גדול שלא עושה הרבה מעבר ללאבק את הביצים של המונגולי.
אבל לך תנסה לדבר בהיגיון עם מי שמקביל עליה של שקל שישים במחיר הדלק לשלושה עשורים של מחיה תחת שלטון רודני. לך תנסה לדבר בהיגיון עם מי שלא מוכנים לשמוע על קצבאות לאברכים אבל רוצים מדינה יהודית. לך, שוטה, נסה לדבר בהיגיון עם מי שרואים בדמוקרטיה גרסא מעונבת ל"הרוב קובע" מהשנים המוקדמות של בית הספר היסודי.

אולי הם יבינו, יום אחד. מקסימום, תמיד אפשר להפגין נגד כל ההפגנות האלה. כמו במצרים.


אחרי הפוגה של חודש, משימה מחתולו-של-תקרה מאחד מחדש את ענבר ויותם וגורם להם להחיות את הפודקאסט הטוב ביותר בצד הזה של שדרות!

היום בתכנית:

להאזנה:

להורדה

4chan is teh internetz

השירים שמופיעים בתכנית, לפי הסדר:

  • David O’Doherty- My Beefs 2010
  • קוואמי ונדב רביד- פראק יו
  • John Roderick w. Jonathan Coulton, Paul & Stom- The Commander Thinks Aloud
  • Team Unicorn feat. Seth Green- G33k and G4M3R Girls
  • JoCo Cruise Crazy Preformers- Sloop John B (The Beach Boys cover)

ההמלצות של ענבר:

ההמלצה של יותם:

לידיעת המאזין יובל בורשטיין: כן, אני יודע שמבטאים את זה פיצג'רלד ולא פיצ'ג'רלד. Sue me.

[כן, אמרתי שאני לא אעלה את זה לאייקאסט. אבל שרת האיכסון שלי מתנהג כמו, פארדון מיי פרנץ', כלבה מפונקת ומסרב לקבל את הקובץ או לאפשר אליו גישה. בתקווה, זה יפתר בקרוב.]

Meet Buck


ג'ון בראון היה בוגד.
ג'ון בראון נשא נשק נגד מדינתו.
ג'ון בראון לא הסכים לקבל את דעת הרוב, את הכרעת העם, את המציאות החברתית-לאומית.
ג'ון בראון שילם על פשעיו- לאחר שנתפס כשהוא פורץ למחסן נשק בווירג'יניה במטרה המוצהרת של חימוש עבדים למען ישתחררו מעבדותם- כשהוצא להורג בתליה בשני לדצמבר, 1859.

ג'ון בראון היה פטריוט.

***

פטריוט אמיתי פועל לשיפור פניה של מדינתו. הוא אינו מקבל אותה כמות שהיא, על חסרונותיה, אלא פועל באופן תדיר לפתרון חסרונות אלה. פטריוט אמיתי, בראותו שמדינתו מבצעת עוולות חוזרות ונשנות כלפי בני אדם, יוצא נגד הממשלה הזאת. בישראל, פטריוט אמיתי הוא בוגד.

אתמול העבירה הממשלה את הצעתה של ח"כ ג'וזף מקארת'י פאינה קירשנבאום לחקור את פעלותיהם ומקורות המימון של ארגוני שמאל וזכויות אדם, בטענה ש"חובתנו להגן על זכות חיילינו להגן על מדינת ישראל". לא משנה שאף אחד לא מנסה לטעון אחרת- מסתבר ששיטת "קמפיין המוצצים" של אם תרצו, עליה כתב שלום בוגוסלבסקי, חיה ונושמת בכנסת ישראל.

חשוב לציין- העמותות המדוברות לא עברו על החוק. מקורות המימון שלהן זמינות לכל דורש [למרות שקריו של עתניאל שנלר מקדימה], בין אם באתרי האינטרנט שלהן או בין אם בפניה לרשם העמותות. מה שנעשה כאן הוא שממשלה חוקרת ארגונים שעם דעותיהם הפוליטיות היא לא מסכימה. טבען של חקירות כאלה, במיוחד כשהן מתוקשרות עד כדי כך, למצוא אשמים- ולו בכדי להצדיק את המנדט שניתן להן. כך עובדת רדיפה פוליטית.

***

ג'ון בראון פעל במסגרת חוקה אשר אישרה לאזרחיה לשאת נשק במטרה לשמור עליה חופשיה. פעולותיו לא היו חוקיות [יש לציין שהוא הואשם גם ברצח, באמצעות חרב פרשים, של חמישה תומכי עבדות בפוטאווטומי קריק] אך הן היו חוקתיות– במטרה המוצהרת של שמירה על מדינתו חופשיה מעבדות, מגזענות, מתהום של שנאת השונה. הוא נתן עבור מטרה זאת את מלוא מנת המסירות שלו, כדברי לינקולן, ומותו היה הפאתוס שנדרש כדי להצעיד את חיילי הצפון במלחמת האזרחים האמריקנית.

לישראל אין חוקה, אבל היא כן בדרך למלחמת אזרחים. לפחות, עלינו לקוות שהיא בדרך למלחמת אזרחים: שום דבר אחר- לא לחץ מבחוץ, לא סנקציות, לא גינוי בינלאומי- לא יוכל להסיט אותה מההתדרדרות לתהום אליה היא מתדרדרת.

סביר להניח שלא אקח חלק פעיל בלחימה זו כנגד צה"ל [בניגוד למקרה של ארה"ב, בישראל אין שום חלק בשבועת החייל שמדבר על אויבים מבית. הנאמנות היא לממשלה ולא לעם, ולכן לא סביר להניח שהצבא יפנה כנגד ממשלה שפועלת באנטי-דמוקרטיות], שכן מעט הקרבות בהם לחמתי הספיקו לי ואני מאמין שאבחר להיות פחדן חי על פני גיבור מת. אני מאמין שאנצל את הדרכון הזר שברשותי ואעקור, יחד עם היקרים לי, למדינה אחרת. אני איני פטריוט, לא במובן שהבאתי כאן ולא במובן האספסופי, הג'ינגואי.

***

בשנת 1861 צעדו חיילי הצפון לקרב במלחמה שתביא לביטול העבדות. השיר שליווה אותם  היה "מזמור הקרב על הרפובליקה", שהשורה האחרונה בבית הראשון שלו ["His truth is marching on"] נלקחה מהשיר "גופתו של ג'ון בראון" שפורסם מעט קודם לכן. האיש הזה, בוגד שהורשע ונתלה, מצויין בשיר שלצליליו צועדים חיילי צבא ארצות הברית עד ימינו.

חקרו, ישראל ביתנו ומשתפי הפעולה שלה. הוקיעו, שפטו, הרשיעו. לאחר שוך המאבק, לאחר שהגשמים הנדירים כל-כך ישטפו את הדם שנשפך במלחמת האזרחים שהבאתם, לאחר שתובסו על-ידי הצד ההומניסטי, הנאור, האמון על הדמוקרטיה- יושר פה מזמור הקרב על הדמוקרטיה.
אתם לא תוזכרו בו. אפילו לא בשורה, אפילו לא ברמז.

בעל הבית

ממוחו הקודח של בעל הבית

הזן את האימייל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות האימייל.

הצטרפו אל 6 שכבר עוקבים אחריו