You are currently browsing the category archive for the ‘ליברטאניות’ category.


שבנו! יש קו-הוסט! קוראים לה ענבר! היא כבירה!

הפרק הנוכחי ארוך להפליא- שמונים ואחת דקות- הוא גם שוקל בהתאם. אני מתנצל אם הדבר מכביד על רוחב הפס שלכם, אבל אני חייב להודות שמדובר באחת התוכניות המוצלחות אם לא המוצלחת ביותר. הקלטת התכנית פנים-מול-פנים עם אדם נוסף לוקחת את התכנית למחוזות חדשים של איכות- במיוחד כשמדובר באדם כביר כמו ענבריגמי. אני מניח שמה שאני מנסה להגיד הוא: כן, זה ארוך. כן, זה כבד. אבל בחיי, זה שווה כל רגע. האזנה נעימה.


להורדה- הקליקו כאן.

גשר האבדון בדרך למכללה

אנחנו חוצים את הגשר הזה בכל יום בדרך ללימודים. איי קיד יו נוט.

השירים שמופיעים בתכנית, לפי הסדר:

Jonathan Coulton- That Spells DNA
Brad Sucks- Look and Feel Years Younger
MC Frontalot- I Hate Your Blog

קטעי הפתיחה הקרה והסגירה נלקחו מתכנית הטלוויזיה של קרייג פרגוסון, והקטע בו טום להרר מדבר נלקח מגרסאת ההופעה החיה של Folk Song Army. הקטעים מובאים כאן תחת רישיון שימוש הוגן.

וזכרו- לחתלתולים אין מה לחפש בקולג'.


אני יודע, אני יודע- הבטחתי פודקאסטים בתדירות גבוהה יותר. אבל אני סטודנט ועסוק ו[כפי שנאמר פה לא פעם ולא פעמיים]עצלן כרוני.

מה שכן הספקתי לעשות הוא להחליף את דן-יה שוורץ [מתהילת "דפנה והעוגיות"] ולהנחות יחד עם יובל בורשטיין את תכנית הרדיו "פריקים וגיקים" ששודרה הבוקר [27.10.10] ברדיו הר הצופים. בתכנית: מוזיקה*, שנינויות, פוליטיקה ורומנטיקה.

שווה להאזין.

פעמיים הצלתי את יובל מבירורים משפטיים בתכנית הזו- פעם ראשונה כשדיסקליימרתי את הקטע על תאונות הדרכים עקב פרצי צחוק, והשניה כשייעצתי לו לא לנגן את "בחורים של ישיבה" מיד לאחר הדיון על רצח רבין. הסבה למשפטים, היר איי קם.

 

 

*בניגוד ל"חיות אחרות" שפועל תחת רשיון ייחוס-שיתוף וכך גם היצירות המוזיקליות שמנוגנות בו, כאן מדובר בתכנית רדיו של ממש שפועלת ברשיון אקו"ם. יש לנהוג במוזיקה המשודרת בתכנית בהתאם לכללי זכויות היוצרים אשר חלים עליה. תודה ושלום.


"פרוייקט איקרוס" המדובר של Irrational Games, [לשעבר 2K Boston] נחשף לפני מספר ימים. הרי הוא לפניכם- Bioshock Infinite.

Bioshock Infinite הוא ההמשך למשחק [הנהדר] משנת 2007 ולמשחק ההמשך [הקצת-פחות-מנהדר] שלו ששוחרר מוקדם יותר השנה. בדומה לקודמיו, הוא מתרחש בהיסטוריה אלטרנטיבית בעלת מוטיבי סטימפאנק רבים מספור ומראה לנו דוגמה דיסטופית לעיר שמבוססת כל-כולה על ישום מוחלט של רעיון פוליטי- אך בשונה מקודמיו, הוא נוטש את Rapture התת-מימית לטובת "קולומביה"- עיר מרחפת הנישאת על גבם של בלוני אוויר אדירים

בעוד ביושוק הראשון הציג עיר שנבנתה על עקרונות הליברטנריזם, וביושוק 2 הציג את אותה העיר תחת שלטון סמי-קומוניסטי, Infinite מציג בפנינו את קולומביה, עיר שכולה התגלמות העקרונות הרפובליקנים: שלטים הקוראים לפטריוטיזים [שלא לומר ג'ינגואיזם] אמריקני מביטים מכל פינה, סלים מלאים באקדחים ועליהם הכיתוב "פטריוטים, חמשו עצמכם!" ותחושה כללית של תחילת המאה העשרים- כולל כרכרות רתומות לסוסים.

עדיין מוקדם בכדי להעלות השערות בנוגע לטיב המשחק. שכל מה שראינו- אנחנו האזרחים הפשוטים שלא הוזמנו לחשיפה הסופר סודית הזו- הוא סרטון CGI באורך שתיים וחצי דקות, ובעוד זה מספיק כדי למכור קונספט מעניין, זה עדיין לא מספיק כדי להצדיק התלהבות אמיתית. מה שכן מעניין לדעת זה שהמשחק עצמו בפיתוח כבר שלוש שנים- מאז יציאת המשחק הראשון. יכול להיות שזה אומר שביושוק 2 היה סוג של וינדוס מילניום, שמטרתו לזרז אותנו אל המשך שכולו טוב? אולי. מה שבטוח, אם המשחק הבא לא יקרא Biosock: flaming flames of fiery fire ויציג עיר בתוך לועו הפעור של הר געש שמבוססת על עקרונות הראסטאפאריי, אני אישית אהיה מאוד מאוכזב.

*הבדיחה באדיבות ג'רי הולקינס.


במערכה השלישית של "המלט", לא הרבה אחרי הנאום המפורסם, מוצא המלך קלאודיוס פיתרון יצירתי לטיפול בבעיית הנסיך שעלול לרצות לנקום את רצח אביו. באמתלה של טיפול לדיכאונו של המלט, מעלה קלאודיוס רעיון:

"החלטתי מהר כדלקמן:

הוא יישלח מייד לאנגליה

לתבוע שם את החובות הנשכחים שלנו."

בדברו על "החובות הנשכחים" מתייחס קלאודיוס לדנגלד, הכופר- במונחים עכשוויים יותר ניתן להגדירו כ"פרוטקשן"- אשר נהוג היה לשלם לדנמרק פן תשלח את הוויקינגים שלה [ויקנג, בניגוד לאמונה הרווחת, היה מקצוע ולא השתייכות לאומית] שיפשטו ויציתו ויאנסו ויהרגו ויהרסו לכולם את אחר הצהריים.

כפתרון, חייבים להודות שהוא די אלגנטי: קלאודיוס נפטר מצרה אחת בבית ומרוויח בחזרה כמה גרושים. אלגנטי, יעיל והעובדה שהכול מתפוצץ לו בפנים לחלוטין לא רלוונטית ואני לא מבין למה אתם מעלים את זה בכלל.

התייחסות לדנגלד לא נגמרת בשייקספיר- קיפלינג כתב על כך פואמה, ממנה נהוג לצטט [בעיקר בבריטניה] את המשפט: "מרגע שתשלם ולו דנגלד אחד, לעולם לא תיפטר מהדנים".

***

המפגינים שיצאו נגד מאסרם של ההורים בפרשת בתי הספר בעמנואל לא עושים זאת מתוך אהבה רבה לאשמים. הם לא עושים זאת מתוך אמונה בצדקת הדרך או למען שמירה על עיקרון מוסרי זה או אחר. הם עושים זאת משום שנשלחו, על-ידי רבניהם, להפגין בהמוניהם באמתלות שווא ש"יהודים נרדפים על שם דתם".

ראשית, הם לא נרדפים על שם דתם- הטענה כי ההורים נכלא על שום שבחרו להפלות אפליה גזענית [מה שנכון] באמתלה של אדיקות דתית פשוט לא נכונה. ההורים הללו נכלאים משום שלמרות שפסק בג"ץ בעניינם- ופסיקת בג"ץ, עבור אלו מאיתנו שנרדמו בשיעורי אזרחות, כמוה כחוק- הם מסרבים לקבל את החלטתו. הם לא נעצרים כי הם אומרים ש"הרבנים הם מעל לחוק", הם נעצרים משום שהם מיישמים את התפיסה הזאת.

שנית, אפשר להבין את הרבנים אשר שולחים את תלמידיהם להפגין- החום מכביד, בטח בחליפות השחורות הללו, ולשבאב אין כוח לשבת כל היום בטמפרטורות האלו ולהתפלפל על קוצו של יו"ד. אז אם קלאודיוס שלח את בעיותיו לאנגליה, הרבנים שולחים אותן לרחובות, להפגין ולמחות על תוצאותיה של פרשה שברור לכולם שלא מוציאה את הממסד הרבני טוב במיוחד, ועדיף לוֹ שהיתה שוקעת במצולות השיכחה של עוד ספיישל "כוכב נולד".

אבל להתעלמות מחיר משלה: בג"ץ [אותו הם מציגים כחורג מסמכויותיו כשפוסק בתחום החינוך. כאילו אם היתה מגיעה ההוראה מגדעון סער, שר החינוך, היו אומרים "נעשה ונשמע"] מתחיל להפגין את כוחו בביטול הקצבאות לכעשרת אלפים אברכים, והפגנת כוח נגדית נדרשת מצד הממסד הדתי. "זיכרו עם מי יש לכם עסק," הם המילים אשר כתובות בין שורות המפגינים בשחור. "זיכרו מי אנחנו, ראו את ההמונים שאנו יכולים לגייס בפקודה פשוטה אחת. דעו את כוחנו. דעו מה אנו יכולים לעשות למי שעומד בדרכנו."

על מדינת ישראל להישמר לה מפני הקלות הבלתי-נסבלת בה היא משלמת את הדנגלד. בשלב מסויים, יהיה מאוחר מדי בכדי להיפטר מהדנים.


סיפורנו מתחיל לפני כשנה וחצי, כשעתר הסייף הצעיר [13] יובל פרייליך לבג"ץ בדרישה למנוע מאיגוד הסייף הישראלי לקיים תחרויות בשבת. לא מתוך דאגה לשלום נשמתם היהודית של מארגני ומשתתפי התחרויות, חלילה- משום שהדבר פוגע בו וברגשותיו כיהודי שומר מצוות. כי ליטול על עצמך עול מצוות זה טוב ויפה, אבל לתת לזה להפריע לעיסוקיך בשעות הפנאי? השם ירחם. העתירה, אגב, התקבלה ובג"ץ אסר על קיום התחרות בשבת.

עד כאן אין שום דבר חדש או מפתיע- במדינת ישראל נמדד שווי רגשותיו של אדם לפי רמת אדיקותו, כשהחילוני מוצא עצמו בתחתית הסולם של הלאום היהודי [ולא לדבר על רגשותיו הציבור המוסלמי, אשר לדידה של מדינת ישראל מוגבלים לשנאה צמאת-דם ותו לא] ונאלץ שוב ושוב להתכופף ולדכא את רצונותיו ורק שלא לפגוע, רחמנא ליצלן, ברגשותיו של הציבור הדתי.

טוב ויפה כבר אמרנו? מי מנוחות כבר אמרנו? אז זהו, שגם הדרמה הזאת זקוקה לקונפליקט- והרי הוא לפניכם. אתמול, ביום שבת השלישי לאפריל 2010, התחרה אותו יובל פרייליך בתחרות סייף באזרבייג'אן וזכה במדליית ארד. הדקר אשר היה תלוי על הקיר במערכה הראשונה ירה בשלישית, ופרייליך חשף את צבעיו האמיתיים כמי שיעשה הכל כדי לזכות בניצחון- אם זה הטכני בו זכה כשהאיגוד הסיף הישראלי קיים תחרות בשבת למרות צו בג"ץ או התחרות בה השתתף כשגילה, להפתעתו, שלא כל מדינה בעולם מוכנה לשכב על גבה ולפסק רגליה בכל פעם שחובש כיפה מרגיש שרגשותיו הדתיים נמצאים בסיכון. בדיוק כמו אחיו היהודיסטים אשר מתעקשים להפריד בין לבנים לשחורים גברים ונשים בתחבורה ציבורית בישראל אבל מסוגלים לנסוע בתחבורה ציבורית "מעורבת" במדינות אחרות [מישהו אמר מדינות מתוקנות?], פרייליך כפה על כל העוסקים בענף הסיף את עקרונות הדת בה הוא בחר- ואז הלך ופעל בניגוד לאותם העקרונות. לו היה פרייליך מפנים באמת ובתמים את עקרונות הדת בה הוא חבר במקום לעשות ממנה קרדום לחפור בו, הוא היה מבין ש"עול מצוות" אינו עול אם אתה מטיל אותו על אנשים אחרים כדי שתוכל לעשות ככל העולה על רוחך. אם ואם ואם- אבל זה טיעון ריק: לאמונה קשר לעניין.

כי זה לא עניין של אמונה. זה לא מאבק על עקרונות או על התחשבות ברגשותיו של הציבור הדתי. זה מאבק על כוח, מאבק על שליטה.
זו הדרך שלהם לומר לכם: "אנחנו יכולים להתעסק איתכם מתי שבא לנו. אנחנו יכולים לקבוע לכם כללים איזוטריים וחסר לכם אם לא תעמדו בהם- אנחנו נבכה על רגשותינו הפגועים ונתקוף שוטרים ונבעיר מכולות ונצא מזה צחים כשלג דאשתקד."

ואנחנו רוקדים לצלילי החליל היהודי. אבל לא בשבת.


אפתח, אם יותר לי, בווידוי.
ג'ון סטיוארט, מנחה הדיילי שואו, הוא פחות או יותר הסיבה שאני ממשיך להיות סטודנט לתקשורת. הוא מצחיק, הוא עומד על עקרונותיו והוא אף מראיין מוצלח מאוד כשהמצב דורש התנהלות רצינית יותר. אחרי הדיסקליימר הזה, אפשר לגשת לנושא:

בתכנית הדיילי שואו של אתמול [29.10.09] התארחו ד"ר מוסטפא ברגותי, מזכיר מפלגת "היוזמה הלאומית הפלסטינית" ואנה בלצר, יהודיה אמריקאית ומחברת הספר Witness in Palestine. במהלך הריאיון [אותו ניתן למצוא במלואו באתר הדיילי שואו: חלק ראשון וחלק שני] נטענו כמה טענות שניתן להגדיר כ"פחות ממדוייקות", כמו הטענה שהכיבוש הישראלי הוא הארוך ביותר בעת המודרנית [אני מאמין שההודים סבלו כמה שנים יותר תחת הבריטים] וברבוריה של בלצר לגבי היהדות שאני לא מופתע שנכתכו ברובם מהריאיון ששודר בתכנית, אבל לא זו הבעיה בריאיון הספציפי הזה.

הבעיה היא שבלצר לא שייכת לדיון.
לו היה מדובר על הסכסוך האמריקאי-פלסטיני, היה מקום לשמוע את דעתה. לו היה מדובר על הסכסוך היהודי-פלסטיני, היה מקום לשמוע את דעתה. אבל מדובר פה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובלצר אינה ישראלית. היא אינה שייכת לדיון כמו שאני איני שייך לדיון על המתיחות בין הודו לפקיסטן, וטענותיה שישראל לא עומדת בסטנדרטים בינלאומיים של הומניות נראות יפה מאוד לאור 8 וחצי השנים שארה"ב, המדינה שבלצר כן אזרחית שלה, נמצאת בעירק ללא שום סיבה נראית לעין. הדת אליה את שייכת [לא באדיקות מיוחדת, אם חליפת המכנסיים, השיער הפזור והמחשוף הם רמז כלשהו] לא מקנה לך זכות להתערב בעיניינה הריבוניים של מדינה בצד השני של האוקיינוס.

קרדיט ינתן לדיילי שואו, על מפיקיה, כותביה והמגיש הסופר-מוכשר שלה על הנסיון להביא את שני הצדדים לדיון, רק חבל שהביצוע היה לוקה בחסר. מצד שני, בלצר גרמה לי לאנטיגניזם חמור כל כך שמצאתי את עצמי מסכים עם דיעותיו של ברגותי [שהוא, אגב, הקול השפוי יחסית בממשל הפלסטיני וקורא להתנגדות בלתי אלימה]. אולי זה היה כל הרעיון.

*במקור הכותרת היתה "שמרי את האף היהודי הארוך שלך מחוץ לעסקים שלי", אבל אז חשבתי על זה והבנתי שהבעיה היא לא ההתעסקות בעסקים שלי, היא הדחף הזה להתערב בחייהם של אחרים באופן כללי. זהו נגע שראוי להכחיד מקרבנו ויפה שעה אחת קודם.


"חירות היא לא כלום ללא החרות לקחת אחריות על תוצאות מעשיך. זו החירות ממנה נובעות כל החירויות האחרות." טרי פראצ'ט, Going Postal

במסגרת העבודה כטבח בפאב שפתוח, כמו פאבים רבים כל כך, עד השעות הקטנות של הבוקר, יוצא לי להיתקל לא אחת בתופעה המוכרת של נערים ונערות המתגודדים מחוץ לפיצוציות בחיפושם אחר אדם מבוגר [אך לא מבוגר מדי!] שיבצע למענם אי-אלו רכישות שהחוק, אבוי, מונע מהם לעשות בעצמם.
כל זה מוכר וידוע- ולא זו הנקודה שרציתי להתייחס אליה.
הבעיה היא בעובדה שהילדים והילדות האלו רוצים את כל היתרונות [או לפחות מה שהם מחשיבים ככל היתרונות] של חיי בוגר- ללא האחריות הנלווית. להיראות מגניבים ע"י קניית בקבוק וודקה זולה ושישיית משקאות אנרגיה בטעם מי ביוב ממותקים- כן. האשמה על העובדה שנדרסת או נדקרת או גרוע מכך בגלל משהו מטופש שעשית בהיותך שתוי- לא, הרי אנחנו רק ילדים!
אני מחשיב את עצמי כליברטן בכך שאני מאמין בכל ליבי שכל אדם, יהא גילו אשר יהא, זכאי לבחור את בחירותיו בעצמו- כל עוד הוא אינו פוגע באחרים וכל עוד, וזה חשוב, הוא מסוגל להבין ולקבל את האחריות על תוצאות מעשיו. אדם הנוהג ברכב ללא חגורת בטיחות רשאי לעשות זאת ולמדינה אין שום זכות להגביל אותו מכך, יותר משרשאית היא להגביל אותו מלהתאבד [אדם הנוהג שתוי, לעומת זאת, מסכן אחרים ולכן אינו זכאי לאותה ההגנה]. ההנחה עצמה נראית הגיונית עד כאב- תנו לאנשים לעשות ככל שיחפצו והימנעו מתחיבת האף שלכם לעסקיהם של אחרים. נשמע נחמד, לא? אלא שמעטים האנשים שמסוגלים באמת ובתמים להניח לזולת לעשות כרצונם. במקום זה, הם מוצאים פתרונות "יצירתיים" שנוסו עד כאב וחוסר יעלותם זועק לכל מי ששכל בקודקודו.
הנה אנו מתבשרים ששוב קמה לה "סיירת אלכוהול" ששמה לה למטרה להילחם בתופעה של שיכרות בקרב בני נוער. האם זה רק אני, או שמאחורי כל "הכרזת מלחמה" שכזאת עומד מישהו שמנסה להסיט את תשומת הלב ממשהו?

"היוזמה להקים סיירת הורים היא של אב שבתו, בת 14, נמצאה על ידי המשטרה בארבע בבוקר כשהיא מעולפת כתוצאה משתייה מופרזת של וודקה."
אהה. ובכן, מצאנו את האפונה המטאפורית שהסתתרה לה מתחת לכוס ההטעיה- במקום להודות בעובדה שאני אב שאין לו שליטה על ילדיו ומעשיהם, אקים סיירת שתיאבק בתופעה שלא השכלתי לטפל בה בעצמי. בעשותי כך לא רק שאשנה את תדמיתי מהורה לא-יוצלח ללוחם חברתי נועז, אלא שארוויח מישהו להאשים כשיתגלה בסופו של דבר שהסיירת כולה היא כישלון אחד גדול.
אבאל'ה, אם ילדתך בת ה14 שותה וודקה עד לרמת העילפון בארבע בבוקר- מגיע לה מה שיקרה לה. מגיע לה שתיאנס ותושאר בחורשה או במחסן או באמצע הכביש. ומגיע לך להיות אבא של ילדה שנאנסה קבוצתית והושארה למות- כי לא השכלת למנוע את זה. אולי עם הילד הבא תלמד.

 "חשוב לנו לדעת איפה הילדים שלנו מסתובבים", אומרת לינור שחר, חברת הוועד, "הנוכחות של ההורים מול בני הנוער שמכירים אותם תיצור אפקט חזק יותר מנוכחות של פקח עירוני או שוטר".
על כך אמרו חז"לינו- בולשיט. אם לנוכחות ההורה היתה השפעה כלשהו על הילדים האלו, היה להם את הכוח למנוע מילדיהם להגיע למצב הזה במקום לנסות למצוא "פתרונות" שמצטלמים יפה וסובלים מחוסר אפקטיביות מוחלט. אם לשוטר או לפקח היתה את הסמכות לזרוק את בני הנוער הסוררים ללילה בתא המעצר, אולי היינו יכולים לקוות להשפעה הרתעתית כלשהי. במידה וימנע מההורה המתערב מלשחרר את הילד הפוחז, כמובן.

בהיותי תלמיד תיכון עמדתי בפני "דין משמעתי" כשהתנגדתי לפעולת הנצחה של תלמידת ביה"ס שנפטרה מהרעלת מים לאחר מנת יתר של אקסטזי. הטיעון שלי אז היה ונשאר אותו הטיעון שאני מעלה היום: היא בחרה לקחת אקסטזי [אני מסרב לקבל "לחץ חברתי" כנסיבות מקלות. ללחץ חברתי אין השפעה אם האדם לא רוצה, איפהשהו, להיות מושפע]. אם היא ידעה את הסיכון ובחרה להתנסות בסם בכל זאת- היא ידעה את הסיכון ואין טעם להתדיין על כך. אם היא לא ידעה את הסיכון ובחרה בחירה בלתי מושכלת- זוהי אשמתה ואשמתה בלבד. בשני המקרים אין סיבה להאדרתה של ילדה טיפשה ששיחקה במשהו שהיה גדול עליה ושילמה את המחיר.

למתנסה, למשתכר, למבוגר-טרם-זמנו: חפש את העובדות. למד את הסיכונים. קח בחשבון את כל מה שיכול להשתבש. ואם בסופו של יום אתה חושב שתוכל לעמוד בתוצאות מעשיך בראש מורם וללא טרוניות- ברכתי נתונה לך.
אבל לא, אני לא אקנה לך סיגריות.

בעל הבית

ממוחו הקודח של בעל הבית

הזן את האימייל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות האימייל.

הצטרפות ל-6 עוקבים