You are currently browsing the category archive for the ‘ליברטאניות’ category.


לא צריך שתיתנו לי כלום. בחיי. שוק חופשי אמרתם. שוק חופשי כמו שוק חופשי, ורגולציה זו מילה גסה של קומוניסטים מטונפים כאלה שמפרסמים מודעות אבל על סטאלין. אני  לא קומוניסט, מעולם לא הייתי; אולי ליברטנר ובזמן האחרון חושש שגם זה לא. אז בואו ונעשה לכם חיים קלים: לא רוצה שתיתנו לי כלום שאתם לא רוצים לתת.

לא רוצים לשלם למתמחים כמו לבני אדם כדי שתהיה פה רפואה ציבורית ראויה לשמה? אין בעיה. אל תשלמו. אתם תתנו לרפואה הציבורית להתנוון ולמות לטובת הרפואה הפרטית, ואני אפסיק לשלם מס בריאות. הולך? איך לא ילך, הכי פר שבעולם.

לא רוצים לתת משטרה כמו שצריך? ולא, משטרה שאומרת לך "אין מה לעשות בקשר לזה", משטרה שלא שולחת שוטרים לפריצות כי "ככה זה, בטח נרקומנים", משטרה שדורשת שתפקסס לה אתה דו"ח אירוע, כאילו למי יש פקס בבית, זו לא משטרה. בטח, גם הם גילו שהתוספת לשכר שלהם, שהופיעה כמה מפתיע איך שצמחו האוהלים הראשונים, היא יותר מקסם שווא ממציאות. בקיצור, לא רוצים לתת משטרה? אל תיתנו. גם את זה, בבקשה, להוריד לי מהמיסים. ותורידו את הסכום הנכון, כן? אני אבדוק, כמו בחשבוניות של הסלולר.

לא רוצים לתת ביטחון? רוצים להמשיך לבנות התנחלויות התיישבויות סלע-קיומנו-חלק-מארץ-ישראל-השלמה-לך-תפנה-את-שייח'-מוניס, להמשיך לשלוח את הצבא לשמור על מתנחלים מתיישבים אזרחים-אקס-טריטוריאליים שמנסים לפגע בו? לא צריך. לא צריך אמרתי! עזבו, אל תעשו בושות. לא צריך. רק עשו טובה, בטלו את הסיפור הזה של גיוס חובה ומילואים וכאלה. פייר זה פייר, כן? ואם אפשר גם, מספיק עם האינדוקטרינציה הצבאית בבתי ספר. דפקתם לאנשים את המוח כל כך עד שהם בוכים שלא מספיק להם השלוש שנים של חרא שהם יאכלו, הם רוצים גם את האקסטרא חרא של הגדנ"ע. תעזבו ת'ילד, בחייכם. אה, וגם את תקציב הביטחון להוריד לי מהמיסים בבקשה. אה, והגידול בתקציב הביטחון שהוכן בשביל אירועי האלימות של ספטמבר שלא היו? אפשר גם את זה בבקשה? בלי שוטף פלוס שכחתי, אם אפשר. את הכסף ביד בחזרה.

לא רוצים לדאוג לדיור ציבורי, או לכל הפחות לפיקוח כלשהו על שכר דירה כמו שיש במלא מקומות בעולם? לא רוצים לעשות משהו עם הריכוזיות במשק, עם תיאום המחירים, עם העובדה שכל סופר פה יקר פי שניים מהאלה של היוקרה בחו"ל? לא רוצים להפסיק את המונופול הארור הזה של הדת על יחסי האישות, כאילו שעיסקו של מישהו עם מי אני מעוניין לבלות את חיי וכאילו יש לכוח עליון ערטילאי עם כמה השגות קולינריות משונות מילה בעניין? לא צריך. אל תיתנו. לא רוצה בכוח, נשבע. אבל כשאקם ואלך, אל תעשו להורים שלי פרסומות של רגשי של הבת שלו לא תדע מה זה חנוכה והבתזוג לא תכיר יזכור והבן שלו יקרא לו דדי ולא אבא והוא לא יתייחס כי הדדי היחיד שהוא מכיר זה אחד מרחובות שמצייר קומיקס ומה פתאום לפגוש אותו בקנדה או באוסטרליה עכשיו. כאילו ההורים שלי לא יודעים שהדבר היחיד שפחות סביר משהילדים שלי ידעו על יהדות זה שהם ידעו על דת אחרת. כאילו שחסר לי מוות בשביל זהות לאומית. כאילו אני צריך זהות לאומית. ובטח שאל תשתמשו בשביל הפרסומות האלה בכספי מיסים. אני יודע, רק על כסף אני מתלונן, אבל ככה זה קפיטליזם של שוק חופשי לחלוטין. למה לתשובה ולדנקנר מותר ולי אסור?

לא רוצים לתת, אל תיתנו. אבל תפסיקו לקחת, בחיי.


"If there was anything that depressed [Vimes] more than his own cynicism, it was that quite often it still wasn't as cynical as real life."

ביטוי ישן חוזר ועולה ביומיים האחרונים, כזה שלא שמענו מאז הימים שלאחר רצח רבין: "נגמרה לי המדינה". אנשים מישירים מבטם אל החרמת האוהלים על ציודם משדרות רוטשילד- ושמישהו יסביר לי איך זו לא גניבה, בבקשה- ועל ועל האלימות שמופעלת כלפי מפגינים, על רופאים מתמחים שהופכים צמיתים דה-יורה ולא רק דה-פקטו, על אלימות מצד שוטרים שמסרבים להזדהות [בניגוד לחוק, ד"א] שתוספת השכר נטולת התנאים שהובטחה להם- במפתיע וכלל לא כצעד מונע- מיד עם פרוץ המחאה התגלתה בבחינה מדוקדקת יותר כעמוסת מגבלות כרימון. הם מישירים מבט על כל זאת ולא מבינים מה קרה לישראל שהם מכירים, לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, לווילה בג'ונגל. הם מנסים להבין מה קרה לישראל שלהם.

היא מעולם לא התקיימה.

אותה עיר יושבת על ההר לא תסתר היתה מאז ומעולם פיקציה ותו לא: למרות מה שמנסה למכור משרד התיירות לחבר'ה בעולם הגדול, ישראל מעולם לא היתה הדמוקרטיה הליברלית הפלורליסטית שהיא נראית בקומוניקטים של הHASBARA. מעבר, אולי, לבהשוואה לשכנותיה הגרועות יותר- וזה, תסכימו איתי, לא קשה במיוחד. תשאלו ערבי ישראלי איך זה להיאלץ לבנות באופן לא חוקי כי לא מאשרים לישוב שלך תוכניות מתאר מאז '48 ובישובים מסביב יש ועדות קבלה עם גושפנקא חוקית לסנן אותך מלקנות שם בית. תשאלו עולה מברית המועצות לשעבר איך זה ללכת להוכיח שאין לך אחות ושסבתא רבא שלך בחזקת שתים-עשרה לא נאנסה על-ידי קוזאק רק בשביל לפייס את דעת הרבנות כדי שתאפשר לך להתחתן. לכו תשאל להט"ב שקורא בעיתון חברי כנסת מכריזים עליו כבהמה ובן-מוות ורבנים מתירים את דמו בלי לתת את הדין על כך אם מנחם אותו לדעת שבישראל לא תולים הומוסקסואלים ברחוב. וזה עוד בלי חוק המצות וחוק החזיר וחוק השבות ונהלי ההגירה ומנהל מקרקעי ישראל- גוף רשמי שמטרתו לוודא שאדמות מדינה לא יגיעו לאזרחים שאינם יהודים. זו הדמוקרטיה שאתם כל כך מתגעגעים אליה- בגלל שעד עכשיו, אתם לא אלה שנדפקו ממנה. והמעצרים המונעים, האלימות המשטרתית, הזלזול המופגן בזכויות פתאום הפכו להיות מנת חלקכם. לפניכם היו שם המתנחלים, שלא הבינו מה פתאום מתייחסים אליהם כמו לשמאלנים מבילעין, שלא הבינו איך מתייחסים אליהם כמו לערבים. ברוכים הבאים.

זו לא המדינה שלכם יותר. לקחו לכם אותה בעלי הכסף והכוח, בדיוק כמו שעשו לערבים שגרו פה לפניכם- שעשו אותו דבר למי שגר פה לפניהם. כשזעקו אנשי "מסיבת התה" הרפובליקנית בארה"ב שהם רוצים את המדינה שלהם בחזרה, השיב מנחה הדיילי שואו ג'ון סטיוארט: "You want your country back? Tell that to the FUCKING INDIANS". זו לא המדינה שלכם יותר ולא מאתמול; נרדמתם אל מול חדשות על איומים דמוגרפיים וחמאסטן, מול דיבורים על מדינה יהודית וצרכי הביטחון- ופיספסתם את הפלישה.

פלשה לישראל אימפריה זרה-מוכרת, אנשים ששיכנעו את אזרחי המדינה שמקרבם באו שיש להם את הכוח להשפיע. בולשיט. הסתכלו על תוצאות הבחירות האחרונות והשוו אותם למלגת השלטון ולראש הממשלה בשביל להבין כמה הכוח שלכם שווה בקלפי. הסתכלו על מחירי הדיור ועל חוק הווד"לים ועל השכר במשק ועל הקלות המס לתאגידים בשביל לראות כמה הכוח שלכם שווה בהפגנה. הסתכלו על רופאים מתמחים שראש הממשלה פועל לאסור עליהם להתפטר בעוד הוא מדבר על שוק חופשי בשביל לראות כמה מרשים לעצמם לזלזל בכוח שלכם- ובצדק, כי הוא לא קיים.

זו לא שמחה לאיד. אמרתי לא פעם ולא פעמיים שאני מסכים בכל ליבי עם המחאה הזאת; אני פשוט חושב שהיא לא תעזור בכלום. בגלל שלא שמים עליכם, עלינו, לא על דעותינו ולא על רצונותינו ובטח שלא על עקרונותינו. אז קמים והולכים. אין בושה בכך. זו לא בריחה. מדברים איתנו כל הזמן על שוק חופשי- אדרבא, זכותנו לבחור את המדינה שתעניק לנו את התנאים הטובים ביותר- וזו רחוקה מלהיות ישראל. לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון, או קנדה, או ניו-זילנד: גם שם סביר להניח שלא ישימו עלי יותר מדי. אבל מזג האוויר פחות חם ויש תחבורה ציבורית בסוף השבוע.

לי זה מספיק.

                                                                                                                                                       

הערה מנהלתית

תמה סאגת פרץ בוני הנגב, ונכנסתי בתחילת השבוע לדירה חדשה. אני מודה לכל מי שהפיץ את הפוסט הקודם, מי יתן ולעולם לא תגורשו מדירתכם בהתראה של 72 שעות. או, אתם יודעים, בכלל.


חופש הדיבור בישראל הוא עניין מסובך. מחד, הוא מעולם לא קובע בחוק אלא רק בפסיקת בג"ץ [שמהווה חוק דה-פאקטו, אך חסרה את המעמד ההצהרתי שבחוק]. מאידך, ללא חופש הביטוי הדמוקרטיה מאבדת את אחד העקרונות החשובים שלה: הזכות להתבטא מבלי לחשוש מפני תגובות בלע שלטוניות. כדי להמחיש את הקשר העז בין דמוקרטיה לחופש הביטוי, נסו להיזכר כמה פעמים המשפט "יש פה יותר מדי חופש ביטוי" הופיע, בוויכוח הפוליטי האחרון שהייתם עדים/משתתפים בו, בסמיכות למשפט "יש פה יותר מדי דמוקרטיה".

לאחרונה היינו עדים לשני מקרים בהם עיתון הפסיק את עבודתם של אישים על שום הבעת דעה: הראשון הוא אלון עוזיאל אשר הופסקה עבודתו עם "וואלה!" [הוא לא פוטר, משום שהוא הועסק בחוזה פרילנאסר ולא היה עובד האתר] לאחר שארגן מסיבה לכבוד מותו של סמי עופר וחגג על מרפסתו אל מול הלוויה, והשני הוא מנחם בן אשר פוטר מ"רייטינג" לאחר שקרא להוציא את ההומוסקסואליות מחוץ לחוק בתכנית "פנים אמיתיות" שבערוץ 10. בעוד מה שיש לי לומר באופן כללי נוגע לשניהם, הרשו לי לתייחס, בתחילה, לכל אחד מהמקרים בנפרד.

אלון עוזיאל
קצת לפני יום הולדתי השלושה-עשר, טסנו כל המשפחה לטיול משפחתי ראשון בחו"ל. היעד הלם את התקופה ואת המעמד הכלכלי שלנו באותם הימים- שבוע בלונדון ושבוע בפריז.
בשלב המוזיאון של מדאם טוסו- זו היתה שנת 98, אחרי הכל, ובלי לבקר במדאם טוסו לא החתימו לך את הדרכון בשדה התעופה- הגענו למרתף האימים שמחוצה לו עמד פסל השעווה של אחד אדולף היטלר,  בתוך קוביית זכוכית.  "למה הוא בקוביית זכוכית?" שאלתי את אבי, והוא ענה שהכניסו אותו לשם אחרי שתיירים היו פוגעים בפסל שוב ושוב. ביהירות שנובעת רק מחוכמה כוללת של בן 12 וחצי אמרתי שמגיע לו שיפגעו בו,  והתגובה לה זכיתי היתה מבט ארוך מאבי ומספר משפטים שנאמרו בקול שקט מהרגיל.
"לפסל מגיע? האם הפסל עשה לך משהו?  האדם שהיטלר היה ראוי לעונש,  נכון – אבל בו אנחנו כבר לא יכולים לגעת. כשאתה מרביץ למישהו שלא יכול להחזיר, זה לא עושה אותך גיבור- זה עושה אותך ביריון".
האם סמי עופר עשה דברים רעים? כנראה. האם הוא זיהם ופגע בזכויות עובדים וקיבל אין ספור מתנות ממדינת ישראל לעשות בהן כשלו? כנראה. האם סמי עופר יכול להגיב אחרי מותו לביקורת [ואני מעדן את דעתי באופן עז מאוד כשאני מתייחס למעשיו של עוזיאל כ"ביקורת"] שנמתחת עליו? לא. זה לא אומר שאחרי מותו עלינו לצייר אותו כקדוש שעשה ימים ולילות למען חתלתולים עזובים, אבל בין זה לבין לנגוס בגופתו של יריב שהובס על-ידי מישהו אחר ולהרגיש בגלל זה גיבור יש מרחק רב.

מנחם בן
בתכנית "פנים אמיתיות" בערוץ 10, קרא מנחם בן להשיב על כנו את החוק אשר הגדיר הומוסקסואליות כעברה פלילית. ברוב טובו הוא הסכים, בטורו מיום שישי האחרון, לוותר ל"כל מי שהיה הומו קודם לכניסת החוק החדש, אם וכאשר. להם מותר" בגלל ש"הם כבר היו, בהיתר המדינה, ולכן אין לשלול מהם את מה שהתרגלו אליו".
הדעות של מנחם בן מבחילות לא מאתמול, כפי שמראה דורה בפוסט מצויין. הבעיה שלו היא שערוץ עשר מגיע לקהל גדול יותר מאשר הטור של בן במעריב, ואותו הקהל פנה לצורת המחאה הפופולארית ביותר- קבוצת פייסבוק הקוראת לפיטוריו. את מנחם בן זה לבטח הפתיע- אדם לא מביע דעות שכאלה אם אין הוא מאמין שברמה מסויימת, הציבור מסכים עמו- בדיוק כמו הג'וקר ב"האביר האפל" או מיכאל "ארבעים אריתראים וכדור ים" בן-ארי. מה רבה היתה הפתעתם של כל השלושה לכשגילו שטעו. שניים מהם שילמו את המחיר, בן-ארי עדיין לא.

בשני המקרים, אנו עדים לכניעה של גופי תקשורת אל מול לחץ ציבורי- הכניעה הטובה ביותר. התקשורת, כל עוד לא זנחה כליל את מראית העין של תפקידה הציבורי, צריכה להישמע לקוראיה: הם הריבון. יוסי גורביץ, שכתב בעבר בגנות הפיטורין של עוזיאל, צייץ שהדרישה לפטר את בן פסולה ושהדרך הנכונה היא פשוט להפסיק לקרוא אותו. ובכן, בגדול, זה מה שעשו המוחים: הם לא קראו לפטר את בן או שיציתו את בניין המערכת,  קראו לפטרו או שיפסיקו לצרוך את העיתון. חרם, נכתב רבות, הוא נשקם של החלשים: המוחים הפעילו צנזורה כלכלית-ציבורית על העיתון [באופן מרומז במקרה עוזיאל ובאופן ישיר במקרה בן] והעיתון, מכיוונו, הסכים לה. חופש הביטוי של השניים לא נפגע- אף אחד לא מונע מהם לעמוד באמצע הרחוב או לפתוח אתר אינטרנט ולומר שם ככל שיעלה על רוחם- אבל חופש הביטוי אינו כולל בחובו את חופש ההשתכרות, והוא בטח שלא מתיר לאדם לשקר ולצעוק "שריפה" בתיאטרון מלא.

כי קל נורא להביע את דעתך כשאין בכך שום סיכון, כשהדעה היא קונצנזוס. אם אתה מאמין שדעתך ראויה להישמע [מספיק כדי לומר אותה בפריים טיים או לכתוב עליה פוסט], כדאי שתהיה לך את הנכונות לעמוד מאחורי דבריך ולשלם את המחיר על אמירתם.
"החירות הראשונה במעלה", כתב פראצ'ט, "היא החירות לשאת בתוצאות מעשיך". זה מעין מבחן: האם אתה מאמין בדברים שאתה אומר, וחושב שהם ראויים? אדרבא, קח את הסיכון, שים את כל האסימונים על השולחן וגלגל את הרולטה. אם אתה לא מוכן לסכן את פרנסתך, כנראה שאתה לא מאמין מספיק במה שיש לך לומר. זה עד כדי כך פשוט. לקח שאפילו הרב דב ליאור למד על בשרו היום.

ציות הוא אינו חובה קדושה. לא לחוק, לא לשלטון, לא לאל ולא לקונצנזוס. אבל אי-ציות גורר בחובו מחיר- ומעטות הפחדנויות הבזויות יותר מהסירוב להכיר בו.


ואן דר גראף, מהבלוגריות החביבות עלי [ששמה, יש לציין, לא גרמני. אפילו אם הוא נשמע ככה], פרסמה היום פוסט שעוסק ביוזמתו האחרונה של ארגון להב"ה ["למניעת התבוללות בארץ הקודש"]- החבר'ה מתעודות ה"עסק נקי מערבים"- למניעת הטרדת יהודיות כשרות על-ידי גויים. עם הטרדה של יהודים, מן הסתם, אין להם בעיה: כשמשהו הוא רכושך, אתה רשאי לעשות בו כרצונך- אבל אוי למי ש"יתעסק" עם רכוש שאינו שלו.

הפוסט של ואנדר כתוב טוב וגורם לפרצי צחוק, אבל הוא מפספס בעיני את הנקודה ממוקד רק בחלק אחד מהתמונה הכוללת: הוא מתמקד בהחפצת הנשים. עכשיו, לפני שיכו אותי באופן נמרץ עם פוסטים של "הכצעקתה", אקדים ואומר שהפן ההחפצתי הוא מתנשא ומבחיל. העניין הוא שההחפצה לא עוצרת בנשים- היא נוגעת בכל מי שאתרע מזלו והאורתודוקסיה רואה בו יהודי. המשפט האחרון בכתבה, זה שמצוטט בו בנצי גופשטיין, אומר הכל [ההדגשה שלי. י.ב.]:

כרגע אנו פונים לציבור החילוני ואומרים לו שלא צריך להיות בחורה דתיה בשביל להתחתן עם יהודי, לא צריך להיות דתיה בשביל לרצות שהבן שלך ימשיך להיות יהודי וזה חלק מהחובה של עם ישראל, להישאר יהודים.

עבור מי שקרא את הפוסט על יורם קניוק ולא הבין למה אני מתכוון כשאני מדבר על הקולקטיב היהודי, הנה לכם הדוגמה המושלמת: היהודי אינו אינדיווידואל אלא חלק ממערכת גדולה יותר, ורצונו החופשי מוגבל לתחום אותו הקולקטיב מוכן לסבול. כוח גדול ממנו הגדיר לו מטרה, גדולה ממנו אף היא, ועליו מוטלת החובה לפעול למען אותה מטרה. ההישרדות האישית זניחה לעומת הישרדות הקולקטיב, וחייו של הפרט שווים כקליפת השום אל מול הסיכון הפוטנציאלי לכלל. הייתי ממשיך לפרט, אבל 17 שניות של וידאו יאמרו את זה טוב יותר משאוכל אי-פעם:


באופן משעשע, דווקע הצעתה של ואנדר לקעקע מגני-דוד על [או בסמיכות ל] אברי הרביה של יהודים כשרים יש בה יותר נטיה לטענה שלי מאשר לשלה: באופן שבו מציגים חברי להב"ה את המצב, אני לא יותר מפר הרבעה והיא בסך-הכל מערכת ביולוגית שמטרתה לתמוך ברחם כשר ולהיניק את הדור הבא בחוות ההרבעה היהודית. ולמה שלא יחשבו ככה? כשמפמפמים "אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם", למה שלא תשתרש התפיסה שהיהודי נעלה משכניו? כששרים "בכל דור ודור עלו עלינו לכלותינו", למה שהמאבק הדמוגרפי לא יתפס כמלחמת קיום אליה גוייסנו מתוקף הדי.אנ.איי שבתאינו? הראש היהודי יכול להמציא פטנטים ככל שירצה, אבל אברי המין היהודיים צריכים לזכור שיש להם עבודה לבצע.

כל מי שישב ויחשוב כמה דקות על העניין יראה שמדובר בשליטה ותו לא. מי שנולד לאם יהודיה, אחרי הכל, הרי הוא יהודי על פי ההלכה- אז למה צריך "למנוע מצבים שבנות יגלו ש'יוסי' שאיתו הן יוצאות הוא בעצם 'יוסוף'", כפי שאומר גופשטיין? ובכן, משום שלאורתודוקסיה היהודית יש היררכיה מעמדית ברורה של יהודים ויהודים יותר [עמנואל היא דוגמה מוצלחת- ועדכנית למדי- לזה]- והיות והאורתודוקסיה לא מסוגלת להכיר בצדקת דרך שאינה דרכה [לו היתה מסוגלת, הרי שלא היתה אורתודוקסיה], היא מחילה את שיטת הקאסטות שלה על כלל הציבור: כשם שלא יכול יהודי "לחמוק" מיהדותו- ישראל שחטא, ישראל הוא- כך הוא גם לא יכול לחמוק משיטת הדירוג של המעמד הדתי השליט בישראל. נשים וגברים, לדידי האורתודוקסיה, הם אינסטרמנטום דאי- כלי ביד האל- וחופשיים לפעול רק במסגרת התכנית האלוהית הגדולה. הם חופשיים לבחור את צבע אזיקיהם ואת הריהוט בכלוב; הם רשאים לבחור כל בן או בת זוג שיחפצו בהם, כל עוד הם בוחרים מתוך המאגר שאושר- ואפילו אין להם איזו "קפיצת הדרך" לצפות לה.

ונציגי הדת, בחסות האל, מביטים באלו שמסרבים להיות אסירים ואומרים: כולכם תוטמעו. ההתנגדות חסרת תועלת.


ביום ראשון האחרון, החמישה-עשר במאי, עתר הסופר יורם קניוק לבית המשפט במחוזי בת"א בבקשה להורות למשרד הפנים לשנות את רישום הדת בעניינו מ"יהודי" ל"חסר דת", לאחר שזה האחרון סירב בתואנה שקניוק "לא פטריוטי, בוגד במדינה". לכאורה, בקשה פשוטה: חופש הדת נמנה, אחרי הכל, על הזכויות האוניברסליות; הוא אף מופיע, כתוב בדיו על-גבי קלף, במגלית העצמאות.
אז כתוב. אז מה.

יש השואלים בנקודה זו "מה אכפת לו? אז רשום יהודי, אז מה? אם הוא לא מרגיש יהודי, מה זה משנה לו מה רשום באיזה קובץ במשרד הפנים?" ובכן, להיותך יהודי במדינת ישראל נלוות לא רק זכויות יתר, אלא גם כמה מגבלות:

  1. יהודי לא יכול להינשא במדינת ישראל באופן אזרחי: אם ירצה, יאלץ לטוס או להפליג אל מדינה אשר עורכת נישואין אזרחיים. אם אדם לא רואה בעצמו יהודי, או לא חושב שזוגתו טמאה וחייבת טבילה במקווה לפני שתורשה להינשא לו, או חווה קושי מוסרי קל עם הקונספט של קניית הכלה מאביה עם שטר הכתובה, או ש"חס וחלילה" מעוניין להינשא לבן מינו- מוטב לו כי יסור לסוכנות הנסיעות הקרובה לביתו.
  2. יהודי במדינת ישראל רשאי לאמץ רק ילדים יהודים. נשאלת השאלה מיהו, בדיוק, ילד יהודי- ילד, מעצם הגדרתו, אינו בוגר וחסר את שיקול הדעת הנדרש כדי להבין את ההשלכות של בחירת דת אחת על רעותה. ביטא זאת היטב הבדרן הבריטי מרקוס בריגסטוק באומרו "ילד אינו דתי יותר משהו חבר בארגון עובדי הדואר". אבל לענייננו- אם אמו הביולוגית של הילד אינה יהודית, לא יכול היהודי לאמצו במדינת ישראל.
  3. כדאי לו ליהודי לקוות שלא יגיע למצב של גירושין- שם לא יעזרו לו כל בתי המשפט בפראג או ביוון והוא יאלץ לעבור דרך הרבנות לצורך התרת מה שאינו חוזה דתי ולרבנות אין, לכאורה, דבר וחצי דבר בו.

אלו רק שלוש דוגמאות, אבל למען האמת גם הן לא נחוצות- משום שהשאלה עצמה לא נכונה. השאלה לא צריכה להיות "מה אכפת לקניוק" אלא "מה אכפת למשרד הפנים". חלק מהתשובה ניתן למצוא בזהותו של שר הפנים, הלא הוא אלי "עשיתי הכל למען מערך הכיבוי" ישי. בתגובתו הראה משרד הפנים את חוסר היכולת שלו להבדיל בין "מדינת ישראל" ל"מדינת היהודים" [אחת ולתמיד- השם "מדינת היהודים" הופיע בהחלטת האו"ם כאמצעי להבדלת המדינה מהמדינה הערבית שאמורה היתה לקום לצידה. אין בכך הכרח דתי] ונאחז בתפיסת "ישראל שחטא, ישראל הוא". שוב, לא מפתיע- כשמפקידים משרד ממשלתי בידי מי שהסמכות העליונה בעיניו היא דמות האב שבשמיים, שלא יתפלאו שאלה החוקים שהוא מציית להם.

אבל מילא משרד הפנים. זה אלי ישי וחבורתו, זה לא מפתיע. הבעיה היא הקולקטיב היהודי שמפחד פחד מוות מכל גילויי "התבוללות". ניתן לראות זאת באופן מופלא בתגובות לבלוגו של תומר פרסיקו– המתנגדים לבקשתו של יורם קניוק מסרבים לראות בו אינדיווידואל אלא חלק מקולקטיב, תפקיד מחייב אותו אין האדם בוחר והוא מרותק אליו מעצם ה"ניצוץ האלוהי" שהועבר לו מאמו היהודיה, וכחלק מקולקטיב נשפטים רצונותיו ופעולותיו באופן אחד: כיצד הן משפיעות על הקהילה. באופן זה הם מגלמים את תפיסת ה"בוגד, לא פטריוט" שהפגין משרד הפנים, את הקמפיין נגד התבוללות של הסוכנות היהודית [שיש בינו כפסע מהמבחילה שבגזענות, הלא היא הבדלה בין דם לדם] והפגנות הוואגינה היהודית, את פרוייקט תגלית שמנסה להילחם בעובדה שבהינתן הבחירה, רוב היהודים לא שומרים על זהות אורתודוקסית ע"י הבאת צעירים למדינה שמתירה להם לשתות אלכוהול בגיל שמונה עשרה.

עיקר הטיעון כנגד ה"התבוללות" הוא זה של פיצול עם ישראל לשניים. מה יקרה, שואל היג"ע*, אם ילדיו של מישהו שהתבולל ירצו להתחתן עם ילדיו של מי שלא? הם לא יוכלו! אתה מפצל את עם ישראל!
לכך קל לענות: אם חשובה לבני הזוג חתונה יהודית, יתגייר נא הצד שאבותיו התבוללו ושלום על ישראל. אם לא חשובה להם חתונה יהודית, לא יתגייר. הדבר דומה מאוד לברית מילה: ירצה האדם להיות יהודי, ילך ויעבור ניתוח בגיל 18. לא ירצה, לא יעשה. אבל זה עניין של בחירה, וכבר הובהר כאן שהיהודי אינו אינדיווידואל אלא חלק מקולקטיב.

וזוהי תמצית העניין.התפיסה שלא רק בפעולות שאתה עושה, גם באופן בו אתה חושב ומרגיש אתה נושא אחריות לקבוצה שלא בהכרח בחרת להיות חלק ממנה. ובעוד אתה זוכה לאזרחות אוטומאטית ולתנאים טובים יותר משל שכניך שאינם- ולעולם לא יוכלו להיות- חברים בקולקטיב, אבל לעולם לא תוכל לעזוב. תוכל להיות מומר, או משומד, או מוחרם- אבל יהודי תישאר. אתה חופשי כל עוד אתה מוכן שלא לנהוג כאדם חופשי.
יהודים אלמונים הננו, בלי תפילין, מסביבנו אימה וצלמוות; כולנו גויירנו לכל החיים, מהדת משחרר רק המוות.


בפוסט "קול קורא" פנה שלום בוגוסלבסקי [המצוין] אל קוראיו החילוניים וביקש מהם, כניסוי מחשבתי, לכתוב טקסט קצר שיענה לשאלה "מה עושה אותי חילוני". התלבטתי רבות אם לכתוב לפרויקט הזה, משום שאני לא בטוח שאני רואה עצמי כחילוני- לא לפי ההגדרה שעולה מהפוסט המקורי. עם זאת, אחרי שחשבתי קצת על הנושא, גיבשתי מספר מסקנות. הנה הן לפניכם.

[חשוב לציין ששלום ביקש במיוחד להימנע מטיעונים כגון "אני חילוני משום שאני לא דתי". לצערי, אי אפשר להימנע מהם לחלוטין- ההגדרה של המילה "חילוני" היא "לא דתי" ולכן יש גבול כמה פלפולים סמנטיים אפשר לפלפל לפני שנופלים בפח הזה. למרות זאת- אני מבטיח להשתדל.]

  • אני חילוני משום שאני לא מאמין בסמכות אבסולוטית. קראו לי פוסט-מודרניסט [אבל לא בפני, בבקשה], אבל אני לא מקבל את התפיסה לפיה ישנה אמת אחת "אמיתית" שעל כולנו לציית לה או שיבולע לנו. אני מקבל או דוחה רעיונות על בסיס רציונאלי ושקלול התרומה לי ולאחרים, ולא על בסיס הסמכות שמעבירה לי אותם. אני חילוני משום שאני ספקן.
  • אני חילוני משום שאיני יהודי [מצטער על השלילה, שלום, אבל כמו שאמרתי- אי אפשר להתחמק ממנה לחלוטין]. אני רואה בעצמי אתיאיסט חסר-דת לחלוטין, משום שאין לי צורך בה- וככזה אני משתייך, באופן אוטומאטי, למחנה החילוניות.
  • אני חילוני משום שאני ליברטנר ומאמין שלאדם באשר הוא שמורה הזכות לעשות ככל שיחפוץ, כל עוד הוא לא פוגע באחרים. פרופסור ברנרדו לה-פז, מגיבורי הספר המצוין "עריצה היא הלבנה" הגדיר זאת בתור "אנרכיזם רציונאלי" בכך שהוא מקבל את החוקים אשר מקובלים עליו ודוחה את אלה שלא, ומכיר בכך שהמוסר והאחריות קיימים אך ורק בלב האדם.
    No gods or kings- only men.
  • אני חילוני משום שהערכים בהם אני מאמין תואמים ברובם את ערכי ההומניזם [פרט לאמונה שכל בני האדם טובים מטבעם]- וסותרים את ערכי הדת. האופן בו אני תופס את העולם ואת היושבים בו כישויות שוות-זכויות מחייב אותי למידה מסוימת של קוסמופוליטיות, וזאת בתורה, בעיני, אינה עולה בקנה מידה אחד עם תפיסה שאינה חילונית.
  • ולבסוף, אני חילוני משום שאני חופשי- בדיוק באותה מידה שאני חופשי משום שאני חילוני. שלום מציין בפוסט שלו שכשנשאלו מה הם עושים עם החופש שלהם, ענו ילדים מביה"ס חילוני נחשב שהם משחקים כדורגל ופלייסטיישן או גולשים בפייסבוק. ובכן, מה רע בזה? חופש, אם תורשה לי פראפראזה על אותו ציטוט מפורסם, הוא לעולם לא להצטרך להצדיק את מה שאתה עושה איתו. "זה החופש עבורך," אמר אוטו שריק בספר "Thud!", לכשנשאל אם חופש העיתונות כולל את החופש לשפוך שמן למדורה. "אף אחד לא אמר שהוא נחמד." אותו הילד ששומר על קשריו החברתיים דרך פייסבוק, מחלץ את עצמותיו בפעילות ספורטיבית או חווה דרך הפלייסטיישן חוויות שלעולם לא יוכל לחוות בעולם האמיתי עושה בחופש שלו את השימוש הנעלה ביותר, המתומצת ביותר של חופש: הוא עושה את מה שהוא רוצה.

אני לא מתיימר לייצג בשלוש-מאות ושלושים המילים הללו את תמצית החילונית, משום שלחילוניות אין תמצית פרט להיותה לא-דתית. אבל אם אני נשאל מדוע אני חילוני ומה עולם הערכים שאני יוצק לתוך התבנית הזו, זו תשובתי.

אני ספקן, אני אתיאיסט, אני ליברטנר, אני קוסמופוליטן, אני חופשי. אני חילוני.


המהומות בעולם הערבי השאירו את אזרחי ישראל מבולבלים. מצד אחד מוכרים להם שכל המהפכות האלה רעות להם מאוד משום שסופן הוודאי בשלטון איסלאמי קיצוני- מי שחונך מגיל צעיר ש"הערבים מבינים רק כוח" לא יטיל ספק בפרשנים שטוענים שהעם הערבי "לא בשל לדמוקרטיה"- ומהצד השני הם קצת מקנאים: אם הם יכולים, למה לא אנחנו?

הקנאה הזו מלווה בהרבה מאוד עלבון. במשך שנים מכרו לנו את העם הערבי כקבוצה נחשלת של פלאחים בורים שכל רצונם הוא בזריקת היהוּד לים, והנה הם קמים וזורקים מעליהם שלטון רודני. צבאות המדינות האלה מפגינים עמוד שדרה מוסרי מעורר קנאה בסירובם לתקוף את המפגינים, בעוד כאן מפגינים זוכים לכדורי גומי או לרימון גז בכינון ישיר לפנים. איך קרה שהצבא היהודי שדואג לחלק למגויסי הכפייה שלו פיסת קרטון עליה כתובים ערכים מצטלם רע יותר מהצבא המצרי? הרי אפילו להכין קפה כמו שצריך הם לא יודעים.

ועם הקנאה מגיעה התגובה האוטומאטית, האינסטינקטיבית. הצורך להוכיח שהנה, גם אצלנו יודעים להוציא אנשים לרחובות- לא משנה על מה. מחירי הדלק עולים? הפגנה. תמלוגי הגז נמוכים? הפגנה. מישהו מפגין על משהו שאנחנו לא מסכימים איתו? הפגנה, בטח שהפגנה. ובכל התארגנות כזאת יש כמה דבילים נמוכי מצח שמדברים על איך "צריך לעשות פה כמו מצרים" ו"לעשות לביבי כמו מובארק". כאילו שהבעיה היא נתניהו. כאילו שתחת ברק [חלחלה] או ליברמן [חלחלהזאורוס] יהיה פה יותר טוב.

חלק ממארגני ההפגנות אף קובעים לעצמם יעד של משתתפים, בניסיון שווא להיראות רציניים יותר- בלי לחשוב על ההשלכות ההגיוניות של מה שהם אומרים. קחו את הפגנת המאה אלף נגד הכיבוש, למשל:  נניח שיגיעו מאה אלף איש להפגנה הזו. נניח. זו הנחה שרחוקה מלהיות הנחה סבירה- להפגנות הסטודנטים נגד קצבאות האברכים הגיעו בקושי עשרה אוטובוסים, ושם דובר בנושא שפומפם בכל כלי התקשורת והיה בלב הקונצנזוס- אבל לשם הדיון, נניח שבאו והתייצבו מאה אלף ישראלים צלולים בנפשם ובריאים בגופם, מוכנים להראות לשלטון האכזר שגזרותיו עבור לא יעבורו. ובכן, אוכלוסייתה של מדינת ישראל מונה למעלה מ7.6 מיליון נפשות [לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף יולי 2010], מה שאומר שיחס המפגינים ללא-מפגינים עומד על 75:1- לרעת המפגינים! לא צריך להיות פרופסור למדעי המדינה בכדי לדעת שמנהיג שמעוניין לשמור על כסאו [ובמציאות הישראלית הנוכחית, זה כל מה שמעניין את "נציגי הציבור"] לא שש לפעול על סמך יחס שכזה.

וזה בהנחה שמנהיג כלשהו ישראל של היום בכלל שם קצוץ על הפגנות. ובכן- הם לא. אם דעת הקהל הייתה חשובה להם, הם היו פועלים לפיה מלכתחילה- אף אחד לא יקום ויאמר לי שנתניהו מאמין שהעלאת מחירי הדלק תגרום לפרצי אופוריה בקרב העם ולהמוני צעירות לשלוח לו מבטים שיגרמו ל"קלטת הלוהטת" להיראות כמו קלטת של אמנון יצחק. הוא לא. פשוט לא אכפת לו. ולמה שיהיה לו אכפת? הרי נושאים כלכליים מעולם לא עמדו על הפרק כשהגיעה השעה להכרעה מדינית- הישראלים ממשיכים להצביע אך ורק לפי פרדיגמת "איקס יחלק את ירושלים". ניסח זו היטב אחד המגיבים בבלוגו של יוסי גורביץ- הם מצביעים לביבי בגלל שהם שונאים את הערבים יותר ממה שהם אוהבים לאכול.

אבל הם ימשיכו להפגין, כי זה גורם להם להרגיש טוב עם עצמם. הם אקטיביסטים. הם פועלים. הם הלכו לקנות פיצ'יפקס במאה שקל בחנות בשדרות כשירו שם קסאמים כי "צריך ללכת לחזק אותם". הם חותמים על עצומות באינטרנט ומצטרפים לקבוצות בפייסבוק. הם ניפחו את מעגל האוננות הקבוצתית הזה שהם קוראים לו "הפגנה" למימדים כאלה שהם לא מסוגלים לראות שזה כל מה שהוא- חיבוק קבוצתי אחד גדול שלא עושה הרבה מעבר ללאבק את הביצים של המונגולי.
אבל לך תנסה לדבר בהיגיון עם מי שמקביל עליה של שקל שישים במחיר הדלק לשלושה עשורים של מחיה תחת שלטון רודני. לך תנסה לדבר בהיגיון עם מי שלא מוכנים לשמוע על קצבאות לאברכים אבל רוצים מדינה יהודית. לך, שוטה, נסה לדבר בהיגיון עם מי שרואים בדמוקרטיה גרסא מעונבת ל"הרוב קובע" מהשנים המוקדמות של בית הספר היסודי.

אולי הם יבינו, יום אחד. מקסימום, תמיד אפשר להפגין נגד כל ההפגנות האלה. כמו במצרים.


באחד-עשר ליולי השנה פירסמתי פוסט שעסק בעידוד הגזענות נגד הזרים במדינת ישראל. בסוף הפוסט כתבתי את המילים הבאות:

"אילת היא לא דולות', עדיין לא. אבל הלינץ' בדולות' לא התרחש בוואקום- הוא היה תוצאה של תרבות שראתה בשנאת האחר אספקט מגדיר של עצמה, שדירגה את מעמדם של חבריה לפי צבע עורם, שראתה בכל מי ששונה ממנה אשם כל עוד לא הוכחה חפותו. זו התרבות שמתפתחת באילת בחסות מאיר יצחק-הלוי, וכשיבוא הלינץ' הוא ירחץ ידיו מהעניין.
ואיש לא יורשע."

לינץ' שתלוי על הקיר במערכה הראשונה, יודעים כולנו, יורה בשלישית- ובכן, אתמול [שבת, 19.12.2010] נשמע קול הנפץ: צמיג בוער [שימו לב כמה מהר מם מתפשט- עד לפני שבוע סיפרו לנו שצמיגים שהוספגו בחומרי בערה שומשו להצתת הכרמל על-ידי גורמי טרור] הושלך אל עבר דירה בה התגוררו שבעה אזרחים סודנים. אלה נאלצו לעקור את הסורגים מהחלון לפני שהצליחו להימלט, אך לא לפני שחמישה מהם נפגעו משאיפת עשן ברמה שהצריכה אישפוז. פשעם? ובכן, הם זרים. הם לא משלנו. הם מביאים איתם מחלות.

עוד מעט אלי ישי, האיש ועלילות הדם, יתחיל לשיר את שירת העשבים השוטים. הוא יזמר על איך ההסתה הפרועה כנגד הזרים לא היתה מה שחשבנו שהיא, על איך אי אפשר להאשים אישי ציבור ורבנים על פעולותיהם של אנשים נואשים וסהרוריים  ועל כמה הם לא מהמחנה האמיתי, כמה הם מהשוליים, כמה הם מיעוט. הוא ינסה, כמו במקרה השריפה בכרמל, להסיר את האשמה מעל עצמו. אין בכך לומר שבשני המקרים [ובעוד רבים אחרים] האשמה שלו בלבד- אבל היא עדיין שלו בחלקה, ועליו לשלם על כך את המחיר.
אחרי אותה שריפה בכרמל רבו הקולות שקראו לישי להתפטר. זו, חברים, טעות- אלי ישי לא צריך להתפטר, הוא צריך להיות מפוטר. הוא צריך היה להיות מפוטר אז משום שמעל בתפקיד אליו מונה מטעם ראש הממשלה והוא צריך להיות מפוטר ומועמד לדין עכשיו על ההסתה שלו כנגד העובדים הזרים, אותה הסתה בה המשיך בעוד הוא וקבלני העובדים בישראל ממשיכים את מדיניות הדלת המסתובבת המאפשרת להם לרפד את כיסיהם.

אבל אין בפיטורים של אלי ישי מספיק. האיש אמנם צמרמורת שרק מחפשת עמוד שדרה לזחול במעליהו, אבל העלתו לקרבן לא תביא עמה פיתרון. על מדינת ישראל לחדול מקפיין הזנופוביה שלה על כל גווניו [לרבות פרסומות ה"כולם עובדים בשבילי" המבחילות] ולהתחיל לנהוג כמדינת חוק- לקבע נוהל הגירה מסודר [גם למי, גאספ, שאינו יהודי] ולהעמיד לדין מסיתים ומפרי חוק.

ישראל היא לא דולות', עדיין לא- אבל היא בדרך. הלינץ' בדולות' לא התרחש בוואקום- הוא היה תוצאה של תרבות שראתה בשנאת האחר אספקט מגדיר של עצמה, שדירגה את מעמדם של חבריה לפי צבע עורם, שראתה בכל מי ששונה ממנה אשם כל עוד לא הוכחה חפותו. זו התרבות שמתפתחת באילת בחסות אלי ישי ושאר המסיתים, וכשבא הלינץ' הם רוחצים ידיהם מהעניין.
ואיש לא מורשע.
ועוד כמה חודשים, אשב ואכתוב פוסט שכותרת המשנה שלו תהיה "שובה של הדוּלוּת'" והצחוק יסווה את הבחילה.


פרק עשרים ואחת! זה רשמי, לפודקאסט מותר עכשיו לקנות אלכוהול בארה"ב.
תכנית רצינית, עם כמה דיונים ענייניים ואקטואליים וכמה בדיחות דלוחות להפליא.

מה בתכנית היום?

  • הלפטופ החדש של ענבר!
  • חוק הטוקבקים.
  • ציליאק!
  • המרכז לאומנות הפיתוי [בדגש על הפוסט הזה].
  • אתניקס! מטאאאאאאאאאאאל אתניקס!
  • ג'וס ווידון!
  • דחיינות!
  • ווייפאאוט שדרות!
  • משחקים!
  • גל גרופית!

להאזנה:


להורדה

השירים שמופיעים בתכנית, לפי הסדר:
Ari Pulkkinen- Angry Birds Intro
The Bottletop Band- Fall Of Rome
Brad Sucks- Dropping out of School
Doctorcore- קטורנה מסאלה
Garunkel & Oats- Worst Song Medley

המלצות יותם:

  • כריסמס ספיישלס!

המלצות ענבר:

אל תשכחו לשלוח לנו תמונות שלכם אוכלים ממתקים!
בשבוע הבא- כריסמס ספיישל!


הסטודנטים בישראל כמרקחה. הם רותחים מזעם, ואין בכוונתם לשאת זאת עוד– הם מתעמתים עם המשטרה, משתלטים על בנייני ממשל ותוקפים את מטה מפלגת השלטון. כעסם על הזלזול הכלכלי והחברתי באקדמיה הניע אותם לפעולת מחאה תקיפה ושם קץ להתחנפות שלהם בפני הממסד. סליחה, אמרתי ישראל? התכוונתי בריטניה.

בישראל, לעומת זאת, לוקחת המחאה אופן מעט שונה. היום [חמישי, 11.11.2010] יושבתו הלימודים באוניברסיטת ת"א למשך שעה[!] שלמה[!] בהפגנה "למען שוויון בין אזרחי המדינה, למען טיפוח הדור הצעיר, למען תמיכה בציבור היצרני המשרת, משלם מיסים ושם לנגד עיניו את עתיד המדינה, ולמען הענקת סיוע במגזר החרדי להשתלבות בחברה הישראלית, בשוק העבודה ובמערכת ההשכלה הגבוהה". מסורס,חיוור,  נטול שיניים- אגודת סטודנטים במיטבה. מעניין מתי הם השמיטו את "למען כלבלבים וחתלתולים, למען שוקולד, למען חדי קרן מפליצי קשת בענן" מהמטרה הרשמית שלהם.

הפסאודו-מחאה הזו לא מתקיימת באופן ספונטני: לפני שבועיים פרסמו חברי ועדת הקישוט [סליחה, אגודת הסטודנטים] סקר שמטרתו לבדוק אם יש גב למהלך. חלילה לפעול מתוך להט אמיתי או דחף לשינוי: אם אין תמיכה לרעיון, כנראה שלא אכפת לנו מספיק. ואחר כך שואלים אותי למה אני טוען שמדובר בפוליטיקאים שפועלים באופן תועלתני בלבד. למי שמעוניין לדעת, הבחירות לועדת הקישוט מתרחשות בסוף החודש. מעניין אם יש קשר בין פרץ ההתעוררות הזו לבין הרצון של חברי האגודה להיבחר מחדש.

אגודת הסטודנטים, כל אגודת סטודנטים, היא נמר של נייר. הכוח שיש לה הוא הכוח שהיא מקבלת מהמוסד האקדמי שמקיף אותה, ומי שמעוניין בהוכחה יכול להתבונן בהודעה שפורסמה על השבתת הלימודים ולראות את החלק החשוב באמת- העובדה שנשיא האוניברסיטה נתן לה את ברכתו. יודעים הצדיקים בוועדת הקישוט נפש בהמתם מלומדת הלייקים ומנוסת מחאות הכורסא, וברור להם שלא תהיה להפגנה שלהם את אותה הנוכחות לו היה הדבר עולה לציבור חבריה במשהו כמו לימודים. הם הלכו להתחנן אצל בעל האחוזה, וקיבלו אישור להפגנה שכולה צורה ואין בה תוכן, שאין בה קורבן או נכונות למאבק. הם קיבלו אישור להמשיך ולהיות שופר של דעת הרוב, קונפורמיסטים שקנו את הספר על "חיים סטודנטיאליים" ולא סוטים מהנחיותיו ולו כזית.

ופה, בעצם, טמונה הבעיה- מדובר פה בסטודנטיסטים [אלה שעיסוקם להיות סטודנטים, בניגוד לסטודנטים שעיסוקם ללמוד] שלא מעניין אותם כלום פרט לחייהם הסטודנטיאליים. אין בכך פסול, כל עוד הם מודים בכך. לו באמת היה אכפת להם מ"דמותה של החברה הישראלית כולה" הם היו מפנים את פניהם לדברים כמו חוק ההסדרים על סעיפיו הדרקוניים [וביניהם, סעיף שהופך עובדים זרים לעבדים צמיתים של מעסיקיהם]. הם היו מפנים את פניהם אל הגזענות והלאומנות הפושות בחברה הישראלית ומתבטאות בהנחיות של מנהיגי דת לסרב למכור דירות לאוכלוסיות שונות ומשונות בהתבסס על מוצאן האתני. הם היו מפנים את פניהם למי שתוקף את מרציהם על סמך דיעותיהם הפוליטיות, במיטב המסורת של הסנטור מקארת'י. הם לא. הם אנשים אגוצנטריים שזועקים רק כשהבוהן הקולקטיבית שלהם היא זו שנחבטת ברגל השולחן של החברה. כאמור, אין בזה פסול- אבל כשמציגים את זה כ"מחאה חברתית כוללת", אי אפשר שלא לראות את המילוי מבצבץ מבין התפרים.

"מהפכה," אמר נפוליאון, "היא רעיון אשר מצא את כידוניו". ועדת הקישוט המתקראת אגודת הסטודנטים מוכיחה שוב שאין לה כוח למהפכה אמיתית. אם אתם רוצים מסיבות, אם אתם רוצים אירועים- אגודת הסטודנטים היא המקום בשבילכם. אם אתם מחפשים משהו מעבר, לא תמצאו אותו כאן: אגודת הסטודנטים היא נמר של נייר, וכידוניה- כידוני נייר.

בעל הבית

ממוחו הקודח של בעל הבית

שגיאה: טוויטר לא הגיב. בבקשה המתן כמה דקות ורענן את הדף.

הזן את האימייל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות האימייל.

הצטרפו אל 6 שכבר עוקבים אחריו