בטקסט הזה של ניצן, שחולקת איתי מוסד לימודים [אם כי היא מתעקשת ללמוד במסלול עיתונות, או כמו שאני מכנה אותו בחיבה: "מסלול רעיית ממותות"], נתקלתי עם פרסומו לפני כשבוע. פניתי אליה בשאלה אם אכפת לה שאתן לפוסט הזה בית גם בפלטפורמה הזניחה שלי והיא נענתה בשמחה. הרי הוא לפניכם:

***

בשבוע שעבר התבשרנו על השקה חגיגית מבית רפא"ל, היוצרים של הלהיט "כיפת ברזל". שם הפלא החדש הוכרז בחגיגיות: "שרביט קסמים", כנראה השם המקורי "קלע דוד" היה כבד מדי ולא מספיק צבעוני לתיאור מערכת יירוט ארטילרית.

מערכת "קלע דוד" על כן השיגור שלה

רק לי זה מזכיר את הטיל של סורן מ"מסע בין כוכבים: דורות"?

הצלחת כיפת ברזל בהגנה על ערי הדרום מירי טילי גראד בשנה האחרונה הרשימה את מקבלי ההחלטות ורושמי ההמחאות. התוצאה: פיתוח מואץ אף יותר של מספר "שכבות הגנה" לשמי ישראל, במימון מיליארדי דולרים מתקציב קופת המדינה ומסיוע אמריקאי. לפי פרסומים בתקשורת, "שרביט קסמים" אמורה הייתה להפוך מבצעית החל מ-2015 אך כעת כבר צופים מוכנותה לשנת 2013. זו עתידה ליירט טילים בטווחים בינוניים עד ארוכים שמערכת "חץ" הקיימת תחשב שלא ליירט, רקטות כבדות ומטוסי אויב, וכן אמורה לספק הגנה מפני "איומים עתידיים". אין ספק: חשוב להיות מוכנים. עם זאת, המרוץ לפיתוח הגנה מיידית מפני התקפה שעוד לא קיימת טכנולוגית השאיר מאחוריו את הסיבה המוצהרת ליריית הפתיחה שלו.

העיר שדרות ויישובי עוטף עזה מונים עשרות אלפי תושבים. אלה נמצאים תחת מתקפה ארטילרית מתמדת כבר יותר מעשר שנים. זוהי שגרה אבסורדית של חיי אנשים מכל הגילאים, שלל העדות ומגוון מעמדות סוציו-אקונומיים. גורמים במערכת הביטחון מציינים כי מאז מבצע עופרת יצוקה פחת משמעותית ירי הקסאמים לעבר שדרות ויישובי עוטף עזה. אמנם כבר לא משוגרים 40 קסאמים ביום לעבר העיר – אך גם שיגור בודד בחודש משמעותי לתושבי האזור.

צבע אדום. צילום אילוסטרציה

הפסוק הלעוס "לא נגרם נזק ולא היו נפגעים" שחוזר בדיווחי חדשות על פיצוץ רקטה בשטחים פתוחים עושה עוול כל פעם מחדש – לשגרת החיים הנפיצה של עשרות אלפים, למצוקה פוסט-טראומתית שכופה זיכרונות קשים על רבים מתוכם. על המוכנות התמידית, המתח הנפשי והפיזי – דריכות בהמתנה לקול המתכתי של הפעלת מערכת הכריזה, ומיד אחריו קול הקריאה המוכרת – "צבע אדום. צבע אדום. צבע אדום". מאותו רגע יש לכולם 10 עד 15 שניות להגיע למקום מוגן, לא חשוב אם היו באמצע מקלחת, כמה ילדים עליהם לאסוף עמם ואפילו לא אם ביכולתם ללכת.

עמיר פרץ, תושב שדרות, היה זה שדחף בתקופת כהונתו כשר הביטחון את פיתוח מערכות ההגנה של רפא"ל. ל"כיפת ברזל", ידעו כבר אז, יכולת ליירט טילים בטווח של 4 עד 70 ק"מ מנקודת השיגור – טווח שלא כולל את שדרות ויישובי עוטף עזה. אז החליטה הממשלה להשקיע כמה מאות מיליוני שקלים במיגון בתים ביישובים אשר נמצאים בטווח של עד 4.5 ק"מ מהגבול. מבצע המיגון עדיין נמשך בחלק משדרות והיישובים הסמוכים, ועל שיטת הקבלנות שנבחרה לניהולו אפשר לכתוב עוד סדרת טורים שלמה. הנקודה הבולטת – במיוחד לנוכח מסע גיוס הכספים שנעשה על גב מצוקת תושבי הדרום – כיפת ברזל מעולם לא נועדה להגן על האזור מוכה הקסאמים. שם, עדיין מחכים לאיזו פייה שתעזור גם להם.

מודעות פרסומת