חופש הדיבור בישראל הוא עניין מסובך. מחד, הוא מעולם לא קובע בחוק אלא רק בפסיקת בג"ץ [שמהווה חוק דה-פאקטו, אך חסרה את המעמד ההצהרתי שבחוק]. מאידך, ללא חופש הביטוי הדמוקרטיה מאבדת את אחד העקרונות החשובים שלה: הזכות להתבטא מבלי לחשוש מפני תגובות בלע שלטוניות. כדי להמחיש את הקשר העז בין דמוקרטיה לחופש הביטוי, נסו להיזכר כמה פעמים המשפט "יש פה יותר מדי חופש ביטוי" הופיע, בוויכוח הפוליטי האחרון שהייתם עדים/משתתפים בו, בסמיכות למשפט "יש פה יותר מדי דמוקרטיה".

לאחרונה היינו עדים לשני מקרים בהם עיתון הפסיק את עבודתם של אישים על שום הבעת דעה: הראשון הוא אלון עוזיאל אשר הופסקה עבודתו עם "וואלה!" [הוא לא פוטר, משום שהוא הועסק בחוזה פרילנאסר ולא היה עובד האתר] לאחר שארגן מסיבה לכבוד מותו של סמי עופר וחגג על מרפסתו אל מול הלוויה, והשני הוא מנחם בן אשר פוטר מ"רייטינג" לאחר שקרא להוציא את ההומוסקסואליות מחוץ לחוק בתכנית "פנים אמיתיות" שבערוץ 10. בעוד מה שיש לי לומר באופן כללי נוגע לשניהם, הרשו לי לתייחס, בתחילה, לכל אחד מהמקרים בנפרד.

אלון עוזיאל
קצת לפני יום הולדתי השלושה-עשר, טסנו כל המשפחה לטיול משפחתי ראשון בחו"ל. היעד הלם את התקופה ואת המעמד הכלכלי שלנו באותם הימים- שבוע בלונדון ושבוע בפריז.
בשלב המוזיאון של מדאם טוסו- זו היתה שנת 98, אחרי הכל, ובלי לבקר במדאם טוסו לא החתימו לך את הדרכון בשדה התעופה- הגענו למרתף האימים שמחוצה לו עמד פסל השעווה של אחד אדולף היטלר,  בתוך קוביית זכוכית.  "למה הוא בקוביית זכוכית?" שאלתי את אבי, והוא ענה שהכניסו אותו לשם אחרי שתיירים היו פוגעים בפסל שוב ושוב. ביהירות שנובעת רק מחוכמה כוללת של בן 12 וחצי אמרתי שמגיע לו שיפגעו בו,  והתגובה לה זכיתי היתה מבט ארוך מאבי ומספר משפטים שנאמרו בקול שקט מהרגיל.
"לפסל מגיע? האם הפסל עשה לך משהו?  האדם שהיטלר היה ראוי לעונש,  נכון – אבל בו אנחנו כבר לא יכולים לגעת. כשאתה מרביץ למישהו שלא יכול להחזיר, זה לא עושה אותך גיבור- זה עושה אותך ביריון".
האם סמי עופר עשה דברים רעים? כנראה. האם הוא זיהם ופגע בזכויות עובדים וקיבל אין ספור מתנות ממדינת ישראל לעשות בהן כשלו? כנראה. האם סמי עופר יכול להגיב אחרי מותו לביקורת [ואני מעדן את דעתי באופן עז מאוד כשאני מתייחס למעשיו של עוזיאל כ"ביקורת"] שנמתחת עליו? לא. זה לא אומר שאחרי מותו עלינו לצייר אותו כקדוש שעשה ימים ולילות למען חתלתולים עזובים, אבל בין זה לבין לנגוס בגופתו של יריב שהובס על-ידי מישהו אחר ולהרגיש בגלל זה גיבור יש מרחק רב.

מנחם בן
בתכנית "פנים אמיתיות" בערוץ 10, קרא מנחם בן להשיב על כנו את החוק אשר הגדיר הומוסקסואליות כעברה פלילית. ברוב טובו הוא הסכים, בטורו מיום שישי האחרון, לוותר ל"כל מי שהיה הומו קודם לכניסת החוק החדש, אם וכאשר. להם מותר" בגלל ש"הם כבר היו, בהיתר המדינה, ולכן אין לשלול מהם את מה שהתרגלו אליו".
הדעות של מנחם בן מבחילות לא מאתמול, כפי שמראה דורה בפוסט מצויין. הבעיה שלו היא שערוץ עשר מגיע לקהל גדול יותר מאשר הטור של בן במעריב, ואותו הקהל פנה לצורת המחאה הפופולארית ביותר- קבוצת פייסבוק הקוראת לפיטוריו. את מנחם בן זה לבטח הפתיע- אדם לא מביע דעות שכאלה אם אין הוא מאמין שברמה מסויימת, הציבור מסכים עמו- בדיוק כמו הג'וקר ב"האביר האפל" או מיכאל "ארבעים אריתראים וכדור ים" בן-ארי. מה רבה היתה הפתעתם של כל השלושה לכשגילו שטעו. שניים מהם שילמו את המחיר, בן-ארי עדיין לא.

בשני המקרים, אנו עדים לכניעה של גופי תקשורת אל מול לחץ ציבורי- הכניעה הטובה ביותר. התקשורת, כל עוד לא זנחה כליל את מראית העין של תפקידה הציבורי, צריכה להישמע לקוראיה: הם הריבון. יוסי גורביץ, שכתב בעבר בגנות הפיטורין של עוזיאל, צייץ שהדרישה לפטר את בן פסולה ושהדרך הנכונה היא פשוט להפסיק לקרוא אותו. ובכן, בגדול, זה מה שעשו המוחים: הם לא קראו לפטר את בן או שיציתו את בניין המערכת,  קראו לפטרו או שיפסיקו לצרוך את העיתון. חרם, נכתב רבות, הוא נשקם של החלשים: המוחים הפעילו צנזורה כלכלית-ציבורית על העיתון [באופן מרומז במקרה עוזיאל ובאופן ישיר במקרה בן] והעיתון, מכיוונו, הסכים לה. חופש הביטוי של השניים לא נפגע- אף אחד לא מונע מהם לעמוד באמצע הרחוב או לפתוח אתר אינטרנט ולומר שם ככל שיעלה על רוחם- אבל חופש הביטוי אינו כולל בחובו את חופש ההשתכרות, והוא בטח שלא מתיר לאדם לשקר ולצעוק "שריפה" בתיאטרון מלא.

כי קל נורא להביע את דעתך כשאין בכך שום סיכון, כשהדעה היא קונצנזוס. אם אתה מאמין שדעתך ראויה להישמע [מספיק כדי לומר אותה בפריים טיים או לכתוב עליה פוסט], כדאי שתהיה לך את הנכונות לעמוד מאחורי דבריך ולשלם את המחיר על אמירתם.
"החירות הראשונה במעלה", כתב פראצ'ט, "היא החירות לשאת בתוצאות מעשיך". זה מעין מבחן: האם אתה מאמין בדברים שאתה אומר, וחושב שהם ראויים? אדרבא, קח את הסיכון, שים את כל האסימונים על השולחן וגלגל את הרולטה. אם אתה לא מוכן לסכן את פרנסתך, כנראה שאתה לא מאמין מספיק במה שיש לך לומר. זה עד כדי כך פשוט. לקח שאפילו הרב דב ליאור למד על בשרו היום.

ציות הוא אינו חובה קדושה. לא לחוק, לא לשלטון, לא לאל ולא לקונצנזוס. אבל אי-ציות גורר בחובו מחיר- ומעטות הפחדנויות הבזויות יותר מהסירוב להכיר בו.

מודעות פרסומת