[דיסקליימר: זהו פוסט גיימינג. מי שבא לכאן בשביל פטפוטי זעם חסרי פשר או פודקאסט עמוס הומור דלוח- אני מבטיח לחזור לתבנית בהקדם.]

אני לא יודע להגדיר מהו "משחק טוב". אני אפילו לא יודע להגדיר מהו משחק שאני נהנה ממנו- המשחקים האלה נוטים להיות בעלי איכות אתרית כלשהי, משהו שקשה לנסח במילים.  a certain je ne sais quoi, כמו שאומרים. בעיקר, אלה משחקים שמקלקלים עבורי משחקים אחרים. Arkham Asylum עשה את זה, סדרת Mass Effect עשתה את זה [בריבית דריבית…]- וגם Bulletstorm עושה את זה. בגדול.

They dont make 'em like this anymore

גדולתו של בולטסטורם, בעיני, היא בהיותו ילד של שני עולמות. בדומה לDuke Nukem Forever, אליו הוא מושווה באופן תדיר, גם הוא יציר של שני אולפני פיתוח: People Can Fly הפולנים [מתהילת Painkiller, שאת ההשפעות שלו רואים לכל אורך המשחק] וEpic על הבריונים נושאי הנשק שלהם. השילוב הזה עושה לשני האולפנים רק טוב- פיפל מרוויחים אולפן שמתמחה בהפקות מלוטשות להפליא ומתהדר ברגעי אקשן גדולים, ואפיק מרוויחים אולפן שעשה לעצמו שם בכל מה שנוגע טירוף מערכות כללי- אין כאן נשק שיורה שוריקנים וברקים, אבל יש כמה דברים קרובים.

המשחק מזגזג באופן מדוייק בין דרמה לקומדיה [שלא לומר פארודיה], בלי ליצור יותר מדי דיסוננס.  גריי, הפטרגוניסט, מודע לדמות הדושבג שהוא מייצג והקטע בו הוא מציע לחברו הסייבורג הזועם להתמזמז במעלית [באופן קשוח, כמובן] על רקע הנופים הקסומים הוא בעיטה ראויה בהחלט בישבנו של המצ'ואיזם הצבאי-אחוותי שמלווה את הקו הנוכחי של FPSים. הרגעים ההומוריסטיים האלה מאוזנים, ומאוזנים היטב, עם נקודות דרמטיות- כשגריי, ספינתו הרוסה וצוותו מת, מצטט את הבית האחרון של "חמישה עשר גברים על תיבה של איש מת", הוא אמין.

אני יכול להמשיך ולהשתפך פה על העובדה שהמשחק אימרסיבי, על כמה שהגעגועים לארקיידיות מקבלים קתרזיס נפלא כשמשחקים בו[נקודות! שנים שלא שיחקתי עבור נקודות!], אני יכול לדבר על זה שהLeash פשוט חסר לי בFPSים אחרים ואני יכול לדבר על הילדותיות חסרת הבושה ועל העובדה שלמרות הנראה לעין, זה רחוק מלהיות משחק מטומטם [רק נסו להסתער קדימה מבלי לחשוב, ומהר מאוד תמצאו את עצמכם טוענים מחדש].

אבל הדבר היחיד שאני צריך לומר הוא שאתמול, התחלתי לשחק אותו מחדש. החוויה היתה חסרה לי- וזו המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת למשחק.

je ne sais quoi

מודעות פרסומת