בין הילולת קמפיין הפרובוקציה במסווה של מוסר [או שמא זה להפך?] של "אני אוהבת במרפאה האונקולוגית" לבין חוק ההסדרים שפותר בעיות מעיקות כמו פסיקת בג"צ ושאר מזיקין, עברה לה בשקט בשקט הכרזה של משרד התחבורה: קווי המהדרין בדרך להסדר קבע.

שר התחבורה, ישראל כץ, כבר טען בעבר ש"אין פסול ברעיון האוטובוסים בהם יש הפרדה, הבאה להיענות לצרכי הציבור החרדי". מה שכץ- האיש שנהג, בשנות השמונים, לפזר הפגנות של סטודנטים ערבים בקמפוס האוניברסיטה העברית באמצעות שרשראות ברזל- מפספס פה הוא שיש פסול ברעיון מעצם מה שהוא מציע: ביטול עיקרון השיוויון בפני החוק, מעקרונותיה הבסיסיים והחשובים ביותר של הדמוקרטיה המודרנית.

דמוקרטיה, למרות מה שיאמר לכם אחרון הטקבקיסטים, היא יותר מאשר "הרוב קובע". זה קונספט שהיה נחמד מאוד בכיתה ג', כשכולם החליטו שמחרימים את התלמיד השמן, אבל הייתי רוצה לחשוב שהתבגרנו מאז. דמוקרטיה היא, לפעמים, להגן על העם מפני עצמו- חוקים שמפלים ציבור מסויים לטובת ציבור אחר הם אנטי-דמוקרטיים, אפילו אם [ואולי בגלל ש] הרוב תומך בהם. "הרוב קובע" זו אולי דרך מצויינת לבסס דיקטטורת רוב- אבל לא ככה בונים מדינה.

"בדו"ח שערכה חברת בקרה שפעלה מטעם משרד התחבורה, מצוין כי בכל תקופת הפיקוח "לא דווחו לנו על-ידי הבקרים מהשטח על אירועים של 'כפייה', 'התנגדויות', 'צעקות' וכדומה, בכל הקשור לסדר הישיבה באוטובוסים ובנוגע להפרדה בין גברים ונשים". עם זאת, אותה חברת בקרה גם דיווחה כי ב-6 מתוך 17 נסיעות שבהן בוצעה בקרה, "הבקרים התבקשו/נדרשו לעבור מקום, וכך עשו על-מנת לא להגיע לעימותים עם האוכלוסייה המקומית"."

הבנתם? לא דווח לנו על מקרים של כפיה או התנגדות, אבל בשלושים וחמישה אחוז מהמקרים הבקרים נדרשו לעבורמקום- ועשו זאת. לא מאשים אותם- לחטוף מכות מאוטובוס שלם לא נשמע כמו קונספט מושך במיוחד- אבל איך אין פה כפיה? ושלושים וחמש הפניות שנתקבלו בקו החם לנפגעי קווי ההפרדה, שטרח משרד התחבורה לפתוח רק לפני חודשיים, הן לא כפיה?

בחיי שמתחיל להימאס לי מלומר "אמרתי לכם" [שקר גס ונתעב, אף פעם לא נמאס לי מזה], אבל לפעמים אין ברירה: אמרתי לכם ואמרתי לכם. אמרתי שמה מה שמתחיל באופן וולנטרי, יהפוך לסטנדרט. מה  שהפך לסטנדרט, יהפוך לכפיה.
וצדקתי.

מודעות פרסומת