אחד הקטעים האהובים עלי של ג'ורג' קארלין הוא המתקפה שלו על המונח "תסמונת לחץ פוסט-טראומטית", או PTSD. הוא קטע מוצלח בדיוק בגלל שהוא לא מצחיק- הוא חד ומדוייק, הוא נכון וקולע, הוא קשה וכואב- אבל הוא לא קטע מצחיק. גרסא מקוצרת של הקטע אביא כאן בתרגומי [ועל העילגות אתנצל מראש- האשמה היא שלי ורק שלי, ואל לכם להאשים את הוגה הדעות האדיר הזה בשל כך]:

"יש מצב שקורה לגוף האדם בזמן קרב. הרבה אנשים שמעו עליו, זה מה שקורה כשמערכת העצבים של אדם נדחקת על קצה היכולת שלה ופשוט *קליק*- קורסת.
בזמן מלחמת העולם הראשונה המצב הזה נקרא "הלם קרב" [Shell Shock במקור- י.ב.]. שפה פשוטה, ישירה וכנה- "הלם קרב".
זה היה לפני שבעים שנה. דור בא ודור הלך והגיעה מלחמת העולם השניה ואותו מצב כונה "עייפות קרב" [
Battle Fatigue]. שתי הברות הפכו לארבע, והשם כבר לא נורא כל כך. "עייפות" נשמע טוב יותר מ"הלם".
שנת 1950 הגיעה ועמה מלחמת קוריאה. המונח העדכני: "תשישות מבצעית" [
Operational Exhaustion]. היי, עלינו לשמונה הברות! האנושיות נסחטה בהצלחה והשאירה מונח קר, סטרילי. תשישות מבצעית. נשמע כמו משהו שעלול לקרות למכונית.
ואז, מלחמת ויאטנם- עם השקרים והמזימות שהקיפו את המלחמה הזו, אין הרבה הפתעה בגילוי שאותו מצב- אותו המצב בדיוק- נקרא כעת "תסמונת לחץ פוסט-טראומטית" [
Post-Traumatic Stress Disorder]. עדיין שמונה הברות, אבל הוספנו מקף! והכאב? הוא קבור לחלוטין תחת ז'רגון מקצועי.
אני מוכן להתערב שאם עדיין היינו קוראים לזה "הלם קרב", אותם יוצאי ויאטנם היו מקבלים את תשומת הלב שמגיעה להם ובזמן. אני מוכן להתערב."

במהלך דיון בקורס תרבות המערב, דיון שעסק בזילות בחיי החיילים באיזור מלחמת העולם הראשונה והשניה, העליתי בעצמי את הנקודה הזאת [זו לא היתה הפעם האחרונה שקומיקאי עזר לי בלימודים- דייב בארי הביא לי תשעים בעבודה מסכמת אחרת]. טענתי שמכבסת המילים בה נעשה שימוש לא היתה מקרית- היא היתה מכוונת כדי לגרום לזוועות המלחמה להיראות נוראות פחות, ובכך לצמצם את התנגדות העם למלחמה נוספת. "מי שראה שדה קרב בימיו," אמר נפוליאון, "יעשה את כל שיוכל כדי שלא לראות אחד נוסף". פוליטיקאי לא יכול להרשות לעצמו לתת לעם לזכור זאת- במיוחד לא אם היתה לו יד במלחמה האחרונה. הם עלולים לחפש אשמים.

ובכן, התברר לי שמכבסת המילים הולכת הרבה יותר רחוק משחשבתי, מבחינה היסטורית. המקרה שאני מדבר עליו, כפי שנרמז בכותרת, הוא השינוי שעבר "Johnny, I Hardly Knew Ye" האירי ל"When Johnny Comes Marching Home Again" האמריקני.

הראשון, "Johnny, I Hardly Knew Ye", הוא שיר מחאה שיוצא נגד גיוס החובה של נתינים איריים לצבא הבריטי בזמן המלחמה על סיילון [כיום סרי לנקה] בדמדומיה האחרונים של המאה ה18. הוא בנוי כבלדה פשוטה ומתאר את קינתה של אם על מה שנעשה לבנה שאמנם חזר מהמלחמה, אך הוא פגוע פיזית ונפשית כל כך שהדבר לא נראה כתוצאה משמחת במיוחד. מאור עיניו אבד [או שמא זו התייחסות לתמימות בעיניו שאבדה], וכך גם ידיו ורגליו- השיר מציין בבירור ש"נאלץ להושיב אותך מול קערה, כדי שתקבץ נדבות"- מראה נפוץ למדי לאחר מלחמות באותה התקופה.

הגרסה האמריקנית, שפורסמה לראשונה בשנת 1863 ונכתבה על-ידי מהגר אירי בשם פטריק סטארספילד גילמור [השיר הזה הרוויח לו לאחר מכן את הכינוי "אבי התזמורת האמריקנית"], שומרת על רעיון הבן החוזר מן המלחמה אך משנה לחלוטין את כל השאר: הבן בגרסתו של גילמור חוזר מן הקרב לקול תשואות וצלצולי פעמוני כנסיה, משפחתו וחבריו מריעים לו ושורה מיוחדת מוקדשת לנערות שיופיעו לכבודו [שוב, טענה נפוצה לאותם הימים: הטיעון השגור ביותר בפיהם של קציני גיוס באותה התקופה היא שהנערות לא יוכלו להוריד מהחייל הצעיר את ידיהן מרגע שיראו אותו במדיו ההדורים. אלו מהנערים שזכו לחזור הביתה גילו שמדיהם, קרועים ומוכתמים בדם ורפש, איבדו כנראה מקסמם בחלוף המלחמה]. האווירה אופטימית ושמחה והבית האחרון מדגיש שעל כל הנוכחים לעשות כמיטב יכולתם כדי להנעים את זמנו של החייל הנהדר ששב- בריא ושלם, כמובן- אל ביתו האהוב.

מכבסת המילים מרימה שוב את ראשה המיופייף ומעקרת את התוכן המקורי ממשמעותו. הצעיר שימי ריקודיו תמו הפך לחייל גיבור שיש שכולם מריעים לו. הילד שאיבד את תמימותו הפך לחביב הבנות. הסבל שבמלחמה, הכאב הגופני והנפשי שנותר אצל מי שהרע מזלו וראה אותה במערומיה המפלצתיים, הופך למעשיית דיסני נוטפת סכרין מלאכותי.
זכרו את זה בפעם הבאה שתשמעו אינטרסנט כלשהו מדבר על "טובת הילדים", על "הבן של כולנו", על מלחמה במסווה של מבצעים ופעילויות שיטור. עיצרו וחישבו על ג'וני ועל הקערה שלו.

כמה חודשים לאחר שסיימתי את פרק השירות שלי במחסום ארז שבעזה, הורי שיפצו את הבית. השיפוצניק, בחור צעיר יחסית ונוח לבריות, שמע בחצי אוזן ששירתתי במחסום ארז וניגש אלי.
"גם אתה פליט ארז?" שאל.
"כן" עניתי.
"גם אני. לפני עשור פחות או יותר, אבל עדיין."
לא אמרתי כלום. לא היה מה להגיד. מי שהיה שם, יודע איך זה. מי שלא, לא יבין לעולם.
"את הבן שלי אני אאזוק למיטה לפני שאתן לו ללכת לשם." הוא אמר בשקט. "הוא לא יעבור את זה."
מדי פעם [ גם כיום, חמש שנים לאחר מכן] אני נזכר במה שהוא אמר לי. הבסיס הישן לא קיים, הוא פוצץ לרסיסים באופן מבוקר לאחר שהמחסום עבר לתפעול אזרחי [הבדיחה הרצה בקרב חברי לשירות שם קבועה: "חבל לך שפוצצו את הבסיס?" "חבל לי שלא הייתי שם כדי ללחוץ על הכפתור"] אבל הזכרון יציב להפליא. זכרון המקום, זכרון דבריו של השיפוצניק וזכרון הבית האחרון של הבלדה האירית האיומה כל כך, הנכונה כל כך.

They're rolling out the guns again, hurroo, hurroo
They're rolling out the guns again, hurroo, hurroo
They're rolling out the guns again
But they never will take our sons again
No they never will take our sons again
Johnny I'm swearing to ye.

מודעות פרסומת