And the riot squad they’re restless
They need somewhere to go

בחמישה-עשר ליוני, בעוד ארבעה ימים בדיוק, יציינו אלה שיש להם חיבה מסויימת להיסטוריה אמריקנית תשעים שנים ללינץ' בדוּלוּת', מינסוטה. לא מדובר בלינץ' הראשון שראתה העיר- הכבוד המפוקפק הזה שייך ללינץ' שנעשה באולי קינקונן (Olli Kinkkonen), מהגר פיני שנחשד בהשתמטות מגיוס במלחה"ע הראשונה- אך הלינץ' השני הוא המפורסם מבין השניים. את ה"א הידיעה הרוויח האירוע של 1920 בזכות ולא בחסד.

בארבעה-עשר ליוני, לפנות ערב, עמדו להם איירין טוסקן (Irene Tusken) בת ה19 וג'יימס סאליבן (James Sullivan) בן ה18 מאחורי האוהל המרכזי ששימש את קרקסו הנודד של ג'יימס רובינסון וצפו בפועלים השחורים מפרקים את הציוד. מה התרחש שם לא ידוע, אך מאוחר יותר באותו הערב טען סאליבן שהוא ואיירין הותקפו ושאיירין אף נאנסה על-ידי חמישה או שישה פועלים שחורים. למחרת בבוקר, לאחר שקיבל שיחת טלפון מאביו של ג'יימס, אסף השריף של דולות' כמאה וחמישים עובדים זמניים ועצר שישה גברים שחורים שזוהו ע"י טוסקן וסאליבן כתוקפיהם. האשמה היתה תקיפה, איום באקדח (שלא נמצא מעולם) ואונס. המניע? הם היו שחורים.

באותו היום הדפיסו מספר עיתונים מהדורות בהן דווח על מותה של איירין טוסקן כתוצאה מהפציעות שנגרמו לה במהלך התקיפה. העובדה שהדבר לא היה נכון לא שינתה דבר עבור הקוראים, גם לא העובדה שעצם טענותיה של טוסקן הועמדו בספק כשרופאה האישי, ד"ר דיוויד גראהם (David Graham), לא מצא ולו בדל ראיה לתקיפה או לאונס. המון של בין חמשת אלפים לעשרת אלפים תושבים פרצו את שערי הכלא המקומי במטרה לחטוף את החשודים. המשטרה, שהונחתה שלא להשתמש בנשק כנגד הפורעים,עמדה מנגד ולא עשתה דבר. בסופו של דבר הצליח ההמון לתפוס את אליאס קלייטון (Elias Clayton), אלמר ג'קסון (Elmer Jackson) ואייזיק מק'גי (Isaac McGhie), להכותם למוות בעודם כפותים ולתלות את גופותיהם של שניים מהשלושה על עמוד חשמל ברחוב הראשי של העיר.

אדם אחד, מקס מייסון (Max Mason) הורשע באונס ונגזר עליו עונש מוקל (ארבע שנות מאסר) בתנאי שבתום הריצוי יעזוב את מדינת מינסוטה לבלי שוב. איש מעולם לא הורשע ברציחתם של אליאס קלייטון, אלמר ג'קסון או אייזיק מק'גי.

באותו יום בו בוצע הלינץ' צוטט מפקד המשטרה של סופיריור, וויסקונסין- ממש מעבר למפרץ ממיניסוטה- באומרו "אנחנו הולכים להבריח את כל הכושונים הבטלים מסופיריור ולדאוג שישארו בחוץ".

And the Good Samaritan, he’s dressing
He’s getting ready for the show

"המסתננים עוברים כל גבול" הוא שמה של קבוצת פייסבוק שפתח לא אחר מאשר ראש העיר של אילת, מר מאיר יצחק-הלוי. מי שפרוייקט הדגל שלו לאילת היה "עיר ללא אלימות" פונה למכנה הנמוך ביותר של תושביו ומשחק על הזנופוביה היהודית והישראלית אשר היתה קרדום לחפור בו עבור דורות שלמים של פוליטיקאים. חייבים להוריד בפני חברי הקבוצה את הכובע: העיוורון הסלקטיבי שלהם למקור הגזענות שהם פולטים ראוי להערצה מהולה באימה. בין אם מדובר ב"הם מביאים איתם מחלות", "הם עושים המון ילדים כדי שאי-אפשר יהיה לגרש אותם" (באותו הדיון, אגב, מציע אחד המשתתפים להעביר את כל המסתננים לגטאות) וכמובן, שמועות על פשיעה ואונס.

להזכירכם, מאחורי הקבוצה הזאת עומד ראש עיר בישראל. מאחורי הקבוצה ששמה המתחכם ודאי פרי משרד פרסום זה או אחר, הקבוצה שזורקת נתונים על הבעיה הדמוגרפית באילת מבלי לבסס אותם, הקבוצה אשר קוראת "להתגייס ולעצור את שטף המסתננים לפניי שיהיה מאוחר מדיי!" עומד נבחר ציבור שראוי שיועמד לדין באשמת הסתה.

אילת היא לא דולות', עדיין לא. אבל הלינץ' בדולות' לא התרחש בוואקום- הוא היה תוצאה של תרבות שראתה בשנאת האחר אספקט מגדיר של עצמה, שדירגה את מעמדם של חבריה לפי צבע עורם, שראתה בכל מי ששונה ממנה אשם כל עוד לא הוכחה חפותו. זו התרבות שמתפתחת באילת בחסות מאיר יצחק-הלוי, וכשיבוא הלינץ' הוא ירחץ ידיו מהעניין.
ואיש לא יורשע.

על הלינץ' בדולות', מספרים, כתב בוב דילן את שירו "Desolation Row". באילת אפילו שיר הם לא יקבלו.

Right now I can’t read too good
Don’t send me no more letters, no
Not unless you mail them
From Desolation Row

המסתננים עוברים כל גבול
מודעות פרסומת