ירושלים, מוצאי שבת, הראשון למאי. דרכי חזרה מירושלים לשדרות לקחה אותי אל התחנה המרכזית בבנייני האומה, ושם נגלה לעיני מחזה משונה:

המוני אדם צובאים על הכניסה האחורית לתחנה המרכזית, מטלטלים את סורגי הברזל אשר השאירו את המבנה סגור ומסוגר ונהמו בקולי הקולות. התחושה הייתה כזאת של זומבי ממוצע מסרטי ג'ורג' רומרו- הגניחות, טלטול השער, הדחף החייתי כמעט להיכנס. לאחר שגיחכתי מעט [וצפיתי באחד המתבהמים פותח בתגרה עם השומר ונאזק אחר כבוד] שמתי פעמי אל הכניסה הראשית בתקווה ששם מזלי ישחק לי יותר.

בכניסה הראשית המצב היה טוב יותר- התור היה אימתני לא פחות והצעקות עזות אף יותר, אבל לפחות נרשמה התקדמות. מי שעבר דרך התחנה המרכזית בירושלים בעיתות של לחץ גדול יודע שהם נוטים לפתוח כניסה לחיילים בלבד- הם לא דורשים בדיקה ביטחונית מעבר להצגת תעודת חוגר ונתפסים כמי שהצורך שלהם לאוטובוס דחוף יותר משל מי שלא עומדים בפני משפט צבאי אם יאחרו. ממקום עומדי בתור ה"אזרחי" הייתה לי נקודת תצפית לא רעה על אלו שבחרו לנסות את מזלם עם השומר המופקד על התור לחיילים.

ראיתי את הוויכוחים,
את התחינות,
את הדחיפות,
את הצידוקים,
את הקריאה לאחראי המשמרת.

התמונה הייתה מוכרת ועם זאת- משהו בה היה שונה. לקח לי רגע להבין מה: השפה. בפעמים הקודמות בהן צפיתי בסיטואציה הזאת, השפה הייתה ערבית.

ואני עמדתי בצד השני.

 

מודעות פרסומת