בואו, ילדים וילדות, הצטרפו אלי בכורסאות העור ליד האח ואקריא לכם סיפור.

היום הוא יום ראשון, החג הוא חג פורים, והשעון הכה אחת עשרה בוקר לפני מספר דקות. סטודנט צעיר ונאה יושב בדירתו שבקומה הרביעית ומנסה ללמוד למועד ב' בקורס עם השם המופלא "יסודות השכנוע וההשפעה" כשלפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, החלה מתקפת דציבלים חסידיים מהרחוב שלמטה .קם לו הסטודנט ובזרועותיו החסונות סגר את כל [2] חלונות דירתו- אך ללא הועיל: גרסאות הכיסוי עטויות-הכיפה המשיכו להישמע בעוצמה בתוך הדירה, למרות שנוגנו ממרחק של כ350 מטרים וארבע קומות.
"ובכן," חשב הסטודנט. "אני משלם מיסים, חלק מהמיסים האלה ממנים את המשטרה- אתקשר אליהם ואבקש שיטפלו בנושא!
"
חייג הסטודנט את המספר 100 באצבעותיו החסונות ושטח את תלונתו. מיד נענה באדיבות ומקצועיות, ומספר דקות לאחר מכן הגיעה ניידת ופיזרה את המרעישים
.
מאושר מהשקט שחזר לשרור ברחבי דירתו, פתח הסטודנט את חלונותיו החסונים, טיפס אל גבו של אריה-החלל המעופף שלו וטס לשתות בירה עם ג'ון הודג'מן, טרי פראצ'ט וסופרמן.

והם חיו באושר ועושר, עד עצם היום הזה.

                                 

ובכן, הסיפור הזה הוא אמנם מד"בי, אבל שורשיו נעוצים באירועים אמיתיים.
באמת הגיעה חבורת סוגדי-יהוה להשמיע את גרסאות הכיסוי [שאני בספק אם הן חוקיות מבחינת יוצרים. שמישהו ירים טלפון לקלינגר ויברר את הנושא הזה אחת ולתמיד] בווליום בלתי-הגיוני בעליל, באמת התקשרתי למשטרה- אבל משם והלאה, הסיפור פונה לדרך אחרת לגמרי. התשובה שקיבלתי מהשוטרת אשר איישה באומץ את הטלפונים במוקד 100 היתה: "מותר להם לעשות מה שהם רוצים, הם לא עובדים על החוק."
הודיתי לה וניתקתי את הטלפון, והתכוונתי להמשיך ולסבול את המטרד, עד שידידתי רוני התקשרה שמה שעושים חברי הכת היהודית הרועשת מנוגד לחוק. גיגול זריז הוביל אותי לאתר המשטרה, שם נכתב, כחול על גבי לבן:
   מהי עבירת רעש:
עפ"י סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים התשכ"א – 1961 "לא יגרום אדם רעש חזק או בלתי סביר מכל מקום שהוא, אם הוא מפריע או עשוי להפריע לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים".
רעש חזק – רעש המפריע לאדם מבחינה סובייקטיבית. הרעש צריך להיות כזה שמפקח או שוטר מתרשמים שהוא עלול להפריע למתלונן וכי אין מדובר בנקמנות בין שכנים או תלונה קנטרנית. לעניין זה יש לציין שהכלי שיש בידי השוטר הנם אוזניו בלבד. במידה ושוטר מגיע למקום המפגע ומחליט, עפ"י שיקול דעתו, שאכן הרעש חזק ומפריע למתלונן, יש לו אפשרות לקנוס את החשוד.

ובכן, איש לא יכול לחשוד שקיימת חיבה רבה ביני לבין מושב הליצים הקולני שחגג לו מעבר לרחוב, אבל בין זה לבין תלונה קנטרנית עדיין קיים מרחק מסויים. אז שינסתי אצבעותיי והתקשרתי, שוב, למוקד 100. אמרתי למוקדנית [לא אותה האחת ששוחחתי איתה קודם, הנוכחית נשמעה פחות סבלנית לאזרחים טרחניים] שיש חבורה של אנשים שמרעישים לי מתחת לבית בניגוד לחוק.
"רכב של חב"ד?" נשאלתי.
"כן," הודיתי. "רכב של חב"ד".
*אנחה מצידו השני של הקו*
"כל עוד הם לא עושים את זה אחרי שתיים בצהריים זה חוקי."
ניסיתי לומר שבאתר המשטרה כתוב אחרת.
"אדוני, היום פורים, מותר להם לעשות מה שהם רוצים כל עוד זה לא בין שתיים לארבע."

עיניכם הקוראות, חברים. יש חוק ויש מי שמותר לו להפר את החוק. יד ימין של המשטרה מקלידה חוקים באתר האינטרנט שלה והיד השניה מסלסלת בשיער בעצלתיים בעוד הפה מסביר לאזרח שהאלוהים הוא קרדום נהדר לחפור בו את דרכך החוצה מהחוק.
אני בטוח שלו הייתי שוכר רכב מסחרי ונכנס לתחומי מאה שערים תוך שאני מנגן ממיטב להיטי איירון מיידן בווליום אשר הולם את המוזיקה, המשטרה היתה ששה להגן על זכותי להרעיש, כל עוד זה לא נעשה בין שתיים לארבע.
אם כבר מדע-בדיוני, אתם יודעים.

מודעות פרסומת