[הבהרה- לפוסט הזה אין פואנטה של ממש, הוא מבחינת שחרור קיטור]

כבר הרבה זמן שאני לא מוצא כאן את מקומי. זיקה למדינה אין לי יותר מדי*, זיקה למסורת עוד פחות ועל אמונה ביהדות אין בכלל על מה לדבר.
למה אני כן עדיין כאן? עניין של נוחות.
נכון להיום, נוח לי לחיות כאן- האישה שאני אוהב [שתקרא מעתה, מטעמי מסורת, "השועלה האדמונית"] גרה כאן, וכמוה גם משפחתי וחברי. התחלתי כאן את התואר וחבל לי לבזבז את הכסף שכבר הושקע. אין לי את הבסיס הכלכלי האיתן מספיק בכדי לקום וללכת למדינה אחרת.
עניין של נוחות.
אבל לנוחות הזאת יש מחיר, שמתחלק לשניים: הניתוק והקבלה.
בצד הניתוק יש ההרגשה שכל מה שקורה פה לא באמת קשור אלי- ההפגנות בבילעין ומצעד זכויות האדם, הQassamCount והחתימה בשם גלעד שליט על קבלות האשראי- כל אלה נראים לי כשגיונות מוזרים שלא נוגעים לי. אין לי אח מתנחל, אבל גם מקריא השירה הסדרתי שדואג להיות בכל מקום בו מפגינים מתעמתים עם חיילים, שפרצופו מעטר את רשימת חבריהם של חברי, אני לא אוהב במיוחד. אני לא מאמין באף אחד מהמערכת הפוליטית.
מצד שני, הקבלה: העובדה שנראה לי הגיוני לפתוח את התיק בפני שומר חמוש בכניסה לכל מבנה. החשש האוטומאטי בעליה לאוטובוס. ההתבטאויות הגזעניות וההומופוביות של אישי ציבור שלא נעשה נגדם דבר. המיליציה היהודית שצומחת תחת השם "חיילי ההסדר", להם נאמנות כפולה.
אם לומר את האמת, הקבלה מפחידה אותי יותר. לפעמים [הנראטיב דורש שזה יקרה בשעות הקטנות של הלילה. אצלי, לעומת זאת, זה קורה בעיקר בצהריים] מטרידה אותי נורא המחשבה שאורח החיים שלי נראה לי הגיוני. אחת לשבוע שבועיים אני צריך לזרוק את כל מה שאני עושה ולשנע את עצמי בזריזות לממ"ד למשמע אזעקת "צבע אדום". בכל הכיתות במוסד האקדמי בו אני לומד תלויות הנחיות מה לעשות במקרה של ירי רקטות. אלה החיים אליהם אני רגיל. זה המצב שנראה לי נורמטיבי.
"Look at the lives we're leading
The way we've always done before"

"בני האדם הם יצורים סתגלנים. גם לחיים באושוויץ אנשים התרגלו" אמרה לי אתמול השועלה בשיחת טלפון. היא טורחת על תכניות הרדיו ליום השואה, מסכנה, והשחיקה נותנת בה את אותותיה. עניתי לה שאני יודע- ועדיין, האם זה משונה כל כך לרצות להתרגל לחיים טובים יותר? נוחים יותר, לפחות? אתפשר על מקום בו אף אחד לא מנסה, באופן אקטיבי, להרוג אותי. האם זה יותר מדי לבקש?
"צרות יש בכל מקום. לכל מדינה הבעיות שלה," היא אמרה לי. "ואני מעדיפה את הבעיות שנוגעות לי."
ואיפה אני
. אני לא מרגיש שהבעיות האלה נוגעות לי- הם נוגעות ליהודים, או לישראלים, או למי שבוחר לראות בהם בעיות שלו. את האמונה באל איבדתי בגיל צעיר מאוד, את האמונה במדינה קצת יותר מאוחר. את האמונה בבני אדם אני מאבד מדי יום ביומו.
אני נמנע מלהגיד לה שהיא הדבר היחיד שמחזיק אותי בארץ, שברגע שתגיד שברצונה לקום וללכת אעמוד עם המזוודות ליד הדלת. אין זה הוגן כלפיה. את הטעות הזאת עשיתי פעם אחת.
"יותם שלי," קולה לוחש לי, מזדחל מהאפרכסת אל תוך אוזני ועושה את דרכו אל נפשי, אל עצם הווייתי. "יהיה בסדר."
ואני שותק. ונרגע. ומאמין לה. כי בסופו של דבר, היא כן הסיבה שאני נמצא איפה שאני נמצא. כי היא כי הסיבה שאני מצליח להתמודד, יום אחר יום, עם מציאות חיים שמסוגלת להוציא אותי מדעתי. כי קשרתי ליבי בליבה, גורלי בגורלה.
באשר תלך, אלך.

*בתור מי שכן דימם על אדמת הארץ וגבולותיה במסגרת השירות הצבאי, טיעון "מגש הכסף" בעיקר מרגיז אותי. השימוש בשמם של אלו אשר נתנו את מידת המסירות האחרונה שלהם, כדברי אברהם לינקולן, כדי לעורר רגשות אשם באלו שלא מרגישים "מחוברים" למדינת ישראל ואדמתה מעורר בי תחושת קבס קשה.

מודעות פרסומת