אפתח, אם יותר לי, בווידוי.
ג'ון סטיוארט, מנחה הדיילי שואו, הוא פחות או יותר הסיבה שאני ממשיך להיות סטודנט לתקשורת. הוא מצחיק, הוא עומד על עקרונותיו והוא אף מראיין מוצלח מאוד כשהמצב דורש התנהלות רצינית יותר. אחרי הדיסקליימר הזה, אפשר לגשת לנושא:

בתכנית הדיילי שואו של אתמול [29.10.09] התארחו ד"ר מוסטפא ברגותי, מזכיר מפלגת "היוזמה הלאומית הפלסטינית" ואנה בלצר, יהודיה אמריקאית ומחברת הספר Witness in Palestine. במהלך הריאיון [אותו ניתן למצוא במלואו באתר הדיילי שואו: חלק ראשון וחלק שני] נטענו כמה טענות שניתן להגדיר כ"פחות ממדוייקות", כמו הטענה שהכיבוש הישראלי הוא הארוך ביותר בעת המודרנית [אני מאמין שההודים סבלו כמה שנים יותר תחת הבריטים] וברבוריה של בלצר לגבי היהדות שאני לא מופתע שנכתכו ברובם מהריאיון ששודר בתכנית, אבל לא זו הבעיה בריאיון הספציפי הזה.

הבעיה היא שבלצר לא שייכת לדיון.
לו היה מדובר על הסכסוך האמריקאי-פלסטיני, היה מקום לשמוע את דעתה. לו היה מדובר על הסכסוך היהודי-פלסטיני, היה מקום לשמוע את דעתה. אבל מדובר פה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובלצר אינה ישראלית. היא אינה שייכת לדיון כמו שאני איני שייך לדיון על המתיחות בין הודו לפקיסטן, וטענותיה שישראל לא עומדת בסטנדרטים בינלאומיים של הומניות נראות יפה מאוד לאור 8 וחצי השנים שארה"ב, המדינה שבלצר כן אזרחית שלה, נמצאת בעירק ללא שום סיבה נראית לעין. הדת אליה את שייכת [לא באדיקות מיוחדת, אם חליפת המכנסיים, השיער הפזור והמחשוף הם רמז כלשהו] לא מקנה לך זכות להתערב בעיניינה הריבוניים של מדינה בצד השני של האוקיינוס.

קרדיט ינתן לדיילי שואו, על מפיקיה, כותביה והמגיש הסופר-מוכשר שלה על הנסיון להביא את שני הצדדים לדיון, רק חבל שהביצוע היה לוקה בחסר. מצד שני, בלצר גרמה לי לאנטיגניזם חמור כל כך שמצאתי את עצמי מסכים עם דיעותיו של ברגותי [שהוא, אגב, הקול השפוי יחסית בממשל הפלסטיני וקורא להתנגדות בלתי אלימה]. אולי זה היה כל הרעיון.

*במקור הכותרת היתה "שמרי את האף היהודי הארוך שלך מחוץ לעסקים שלי", אבל אז חשבתי על זה והבנתי שהבעיה היא לא ההתעסקות בעסקים שלי, היא הדחף הזה להתערב בחייהם של אחרים באופן כללי. זהו נגע שראוי להכחיד מקרבנו ויפה שעה אחת קודם.

מודעות פרסומת