פוסטורח: סליחה, לא שכחתם משהו?/ ניצן לוי

בטקסט הזה של ניצן, שחולקת איתי מוסד לימודים [אם כי היא מתעקשת ללמוד במסלול עיתונות, או כמו שאני מכנה אותו בחיבה: "מסלול רעיית ממותות"], נתקלתי עם פרסומו לפני כשבוע. פניתי אליה בשאלה אם אכפת לה שאתן לפוסט הזה בית גם בפלטפורמה הזניחה שלי והיא נענתה בשמחה. הרי הוא לפניכם:

***

בשבוע שעבר התבשרנו על השקה חגיגית מבית רפא"ל, היוצרים של הלהיט "כיפת ברזל". שם הפלא החדש הוכרז בחגיגיות: "שרביט קסמים", כנראה השם המקורי "קלע דוד" היה כבד מדי ולא מספיק צבעוני לתיאור מערכת יירוט ארטילרית.

רק לי זה מזכיר את הטיל של סורן מ"מסע בין כוכבים: דורות"?

הצלחת כיפת ברזל בהגנה על ערי הדרום מירי טילי גראד בשנה האחרונה הרשימה את מקבלי ההחלטות ורושמי ההמחאות. התוצאה: פיתוח מואץ אף יותר של מספר "שכבות הגנה" לשמי ישראל, במימון מיליארדי דולרים מתקציב קופת המדינה ומסיוע אמריקאי. לפי פרסומים בתקשורת, "שרביט קסמים" אמורה הייתה להפוך מבצעית החל מ-2015 אך כעת כבר צופים מוכנותה לשנת 2013. זו עתידה ליירט טילים בטווחים בינוניים עד ארוכים שמערכת "חץ" הקיימת תחשב שלא ליירט, רקטות כבדות ומטוסי אויב, וכן אמורה לספק הגנה מפני "איומים עתידיים". אין ספק: חשוב להיות מוכנים. עם זאת, המרוץ לפיתוח הגנה מיידית מפני התקפה שעוד לא קיימת טכנולוגית השאיר מאחוריו את הסיבה המוצהרת ליריית הפתיחה שלו.

העיר שדרות ויישובי עוטף עזה מונים עשרות אלפי תושבים. אלה נמצאים תחת מתקפה ארטילרית מתמדת כבר יותר מעשר שנים. זוהי שגרה אבסורדית של חיי אנשים מכל הגילאים, שלל העדות ומגוון מעמדות סוציו-אקונומיים. גורמים במערכת הביטחון מציינים כי מאז מבצע עופרת יצוקה פחת משמעותית ירי הקסאמים לעבר שדרות ויישובי עוטף עזה. אמנם כבר לא משוגרים 40 קסאמים ביום לעבר העיר – אך גם שיגור בודד בחודש משמעותי לתושבי האזור.

צבע אדום. צילום אילוסטרציה

הפסוק הלעוס "לא נגרם נזק ולא היו נפגעים" שחוזר בדיווחי חדשות על פיצוץ רקטה בשטחים פתוחים עושה עוול כל פעם מחדש – לשגרת החיים הנפיצה של עשרות אלפים, למצוקה פוסט-טראומתית שכופה זיכרונות קשים על רבים מתוכם. על המוכנות התמידית, המתח הנפשי והפיזי – דריכות בהמתנה לקול המתכתי של הפעלת מערכת הכריזה, ומיד אחריו קול הקריאה המוכרת – "צבע אדום. צבע אדום. צבע אדום". מאותו רגע יש לכולם 10 עד 15 שניות להגיע למקום מוגן, לא חשוב אם היו באמצע מקלחת, כמה ילדים עליהם לאסוף עמם ואפילו לא אם ביכולתם ללכת.

עמיר פרץ, תושב שדרות, היה זה שדחף בתקופת כהונתו כשר הביטחון את פיתוח מערכות ההגנה של רפא"ל. ל"כיפת ברזל", ידעו כבר אז, יכולת ליירט טילים בטווח של 4 עד 70 ק"מ מנקודת השיגור – טווח שלא כולל את שדרות ויישובי עוטף עזה. אז החליטה הממשלה להשקיע כמה מאות מיליוני שקלים במיגון בתים ביישובים אשר נמצאים בטווח של עד 4.5 ק"מ מהגבול. מבצע המיגון עדיין נמשך בחלק משדרות והיישובים הסמוכים, ועל שיטת הקבלנות שנבחרה לניהולו אפשר לכתוב עוד סדרת טורים שלמה. הנקודה הבולטת – במיוחד לנוכח מסע גיוס הכספים שנעשה על גב מצוקת תושבי הדרום – כיפת ברזל מעולם לא נועדה להגן על האזור מוכה הקסאמים. שם, עדיין מחכים לאיזו פייה שתעזור גם להם.

פוסטורח: משחקי הקטנוניות/ נמי לין פודוס [רקס]

הבלוג הזה מוצא עצמו עוסק, לרוב, בדברים מדכאים להחריד ומדי פעם, נחמד לפרסם פה גם משהו מצחיק. יקירת הפודקאסט וגרסאת חוק 63 שלי [נפשית בלבד, פיזית אין בינינו שום דמיון], נמי לין פודוס [רקס] מספקת את ההומור להיום, במה שאני גאה לקרוא לו "פינת הניטפוק של נמי": סקירת כל שגיאות הכתיב, התחביר והעברית בטקסט כתוב. והפעם- "שיר של אש ושל קרח, ספר 1- משחקי הכס".

קריאה מהנה.

***

ב16 ליולי אחזתי בידיי את "משחקי הכס", אופוס, הוצאה ראשונה, שנת 1999, והתחלתי לקרוא.
בטעות הראשונה אמרתי "אה, טעות".
בטעות השניה, השלישית, הרביעית והחמישית אמרתי לעצמי בכל פעם "למה אני לא מסמנת את זה?!".
ואז התחלתי לסמן את זה. שבועיים וחצי אח"כ גמרתי את הספר.
להלן תעתיק כל דגלוני הסימון שהדבקתי בספר לפי הסדר. חלקן טעויות פירמוט, חלקן שגיאות הקלדה מביכות, וחלקם ניסוחים מוזרים שמעידים על תרגום גרוע בעליל או ש"סתם" נשמטה לה איזו מילת מפתח מהמשפט שהיתה מבהירה את העניין.
השתדלתי להדגיש את הטעות היכן שהיה אפשרי. כל ההדגשות שלי, כל ההטיות במקור.
לקראת הסוף כבר כל כך לא האמנתי שמשהו לא מקצועי כזה יכול לצאת מהוצאת ספרים שמכבדת את עצמה, שייתכן שראיתי טעויות היכן שלא היו. אלה מסומנות בסימן שאלה.
[דיסקליימר: חוק וישנה]

6. 203 פסקה לפני אחרונה
הוא לא הזכיר את אביו לעיתים קרובּות

7. 204 אמצע עמוד
ואת המלכה ואת המלך ותא הנסיך ג'ופרי.

8. 205 פסקה שלישית [ה-ה' לא מוּטה]
החורף הולך וקרב

9. 207 פסקה רביעית [חסר פסיק אחרי "מלחמה", לדעתי]
"בדיוק כך. זאת האחיזה. את לא מחזיקה גרזן מלחמה את מחזיקה -"

10. 241 שורה שניה
[..] והלם המהלומה חלף בזרועו כהחרבות התנגשו

11. 243 סוף פסקה שניה
רובּ האנשים מבכרים להכחיש אמת

12. 248 לקראת האמצע [ניסוח צורם]
שירי שתיה הוא למד בבית המרזח של אביו

13. 299 פסקה אחרונה
זה היה מהלך האפשרי היחיד.

14. 303 שורה שלישית
ישב מריליון הזמר [צ"ל מאריליון, כבכל המופעים הקודמים]

15. 307 פסקה לפני אחרונה [מרכאות אנגלית]
“אני סובר שזה דם סוס"

16. 308 שורה חמישית
גי'ק שוסף מאחור

17. 310 לקראת האמצע [ניסוח צורם. לא חבש?]
טיריון שם את הקסדה הגנובה שלו ולקח את הגרזן מברון.

18. 325 שורה שישית מהסוף [רווח מיותר]
[..] לעצום עיניים ולסיים את אשר התחלת "

19. 336 באמצע
וינטרפל רחוקה והבקעה מוגנת מאחוריה הריה, אבל נהרן[..]

20. 366 שורה שביעית
הוא את תיאון גרייג'וי צועק [צ"ל שמע]

21. 398 באמצע
אבקש מליסה ליווי עיר שחף [צ"ל לעיר]

22. 398 שורה אח"כ [ניסוח מוזר]
סר רודריק הוריק קמעה, אך לא להצטמרר.

23. 431 פסקה שלישית
סר ריימאן דארי אמר:. "סר אדמור[..]

24. 463 פסקה רביעית [רווח מיותר]
[..] החזרתי לו כגמולו, נד ".

25. 492 פסקה שניה [סגנון צורם]
מעכה החרב הארוכה שריון ועור ובשר. האיש על ברכיו צרח.

26. 496 שורה ראשונה
[הכותונת] התחתונה שלו החלה להתאדם.

27. 502 באמצע
"כולם היו חביבים ונעימים, הוד מעלתך, תודה שאלת"

28. 522 פסקה שלישית מהסוף [צ"ל אוב]
שד התנפל וחטף אותה בין שיניו

29. 530 אמצע פסקה ראשונה
[..]רובּ ירוק כל כך, עד הוא ודאי משתין עשב

30. 532 פסקה רביעית מהסוף [ניסוח צורם]
"אני אעזוב אותך. יש סירים שצריכים לקרצף".

31. 545 אמצע [הדגשה במילה לא נכונה?]
"אתה תשתה"

32. 546 פסקה שלישית
קראתי את איגרתו של אילריו [צ"ל איליריו כבכל המופעים הקודמים]

33. 546 באמצע [צ"ל העפר?]
תחת התלולית החלולה של עפר

34. 547 פסקה רביעית מהסוף
בשמים כוכבים לבצבץ.

35. 555 באמצע [סגנון צורם]
כך לא ייתכן.

36. 573 לקראת הסוף
"קום, סר באריסאטן" [צ"ל באריסטאן]

37. 593 באמצע [רווח מיותר]
" הלורד אבי יראה [..]

38. 597 פסקה אחרונה [רווח מיותר]
" הלורד אביך לא בא לכלולות.

39. שורה שלישית מהסוף [ניסוח צורם]
האישה הזאת שלי תעניק לי בן כעת חיה בעוד שנה, אני מוכן להמר.

40. 601 שורה רביעית [רווח מיותר]
" ואתה?"

41. 602 פסקה שניה
דייוון והייק חזרו אמש" [חסר מרכאות פותחות]

42. 612 אמצע [הטייה משונה]
כששיספו בחרב את נכדו האומלל של אחי ואת בנו

43. 613 פסקה שניה [צ"ל מחדש?]
ואילו האראחות והחיצים זרעו את הקרקע חדש והרוו אותה בדם.

44. 619 שורה שלישית [ניסוח צורם]
"לא חאל דרוגו צריך לחכות"

45. 629 שורה ראשונה [רווח מיותר]
" הלורד אבי היה קורא לזה עלבון

46. 643 סוף פסקה ראשונה [צ"ל שחר? "כוכב שחר" בכל המופעים הקודמים]
שקיבלה כוכב בוקר בגיל [..]

47. 668 שורה ראשונה
הפעמונים האלה קוראים להתאסף" [חסר מרכאות פותחות]

48. 668 באמצע
"פנו דרך ללורדים לבית רדוויין. [חסר מרכאות סוגרות]

מאז כבר הספקתי לשאול את "עימות המלכים" באנגלית. אני יודעת שהוא כבר תורגם ע"י יעל סלע-שפירו ונחשב טוב יותר, ואולי גם לא חסכו על הגהה, אבל החלטתי לעשות מאמץ ולנסות לצלוח את אלף עמודיו בשפת המקור.

028- ההיפסטרים של מוזיאון הפועל פתח-תקוה

אז… חזרנו. כן. קצת חלודים, אבל כן.

להורדה

• Coconut Monkeyrocket- Juicy Jungle
• Amazing Horse- Metal Cover
• שממל- איסטנבול

*שריקה*

באזוורדס, למען עתיד טוב יותר [או: פוליטיקת זהויות של בית כסא]

כמו בכל שנה, עם בוא עלינו מצעד הגאווה, נשמעים קולותיהם של אלו אשר מתנגדים אליו- מסיבותיהם הדתיות [אלה בהמות אלה, עושים תועבה] מסיבותיהם השמרניות [מה הם צריכים את המצעד, למה ככה ברחוב, למה מול כולם, לא מפריע לי שיעשו מה שרוצים בבית] עווד. עיקר ההתנגדות היא נגטיבית; הקבוצות המתנגדות רואות בעצם קיום המצעד פגיעה בעקרונות חשובים להן. ההתנגדות הפוזיטיבית- זו שרואה חשיבות בקיום המצעד, אך לא באופן בו הוא מתנהל- היא כבר סיפור אחר.

"המצעד הרדיקלי" שיתקיים באותו היום ובתוואי זהה בחלקו למצעד הרגיל, הוא דוגמה מובהקת להתנגדות פוזיטיבית שכזו. אין לחשוד בו שמי ממשתתפיו מתנגדים לשיוויון זכויות לכלל האזרחים מבלי קשר לנטייתם המינית, ההתנגדות שלהם פונה פנימה, אל האופן בו מוגדרים ה"גאים" של מצעד הגאווה.
עכשיו, חשוב לומר כבר בהתחלה- יש לגישה הקווירית יותר מנקודה נכונה וחשובה אחת. עצם ההתייחסות לקהילה הגאה כ"הומולסבית" [או, בקרב חוגים מסויימים, להטב"ק] בעייתית בלשון המעטה משום שהיא עושה מעין רדוקציה של האדם לנטייתו המינית ותו-לא [שהרי אנחנו לא מגדירים פלוני כ"חבר קהילה ההטרוסקסואלית"] במקום שתתפס הנטיה המינית כחלק מהמכלול שהוא בן אנוש. ההתייחסות להטרוסקסואליות כ"ברירת מחדל" היא הגורם ללא מעט מההתנגדויות השמרניות [להתנגדויות הדתיות סיבות אחרות וקשות הרבה יותר לטיפול] ונכון וראוי לפעול לשינויה.

אבל, נכונות וחשובות ככל שיהיו הנקודות הללו, הן לא הבעיה במצעד הרדיקלי.

המצעד הרדיקלי* מבקש למצוא את השורש המשותף לדיכויים של זהויות שונות ולנהל מאבק על בסיס סולידריות בין אותן זהויות. המצעד מזמין אתכן לצעוד תחת הזהויות שלכן, מבלי להצטרך לעבד אותה או להציג אותה בגרסה קלה לעיכול. אנו פעילות להטבא"ק, בעלות ובעלי ברית, הרואות בסיס משותף בין זהויות אחרות ובין החוויה האישית שלהן של דיכוי. אנחנו מאמינים בכוח שבידיים שלנו, כשהן משולבות ביחד נגד הדיכוי.

דינג דינג דינג דינג דינג. מי יוכל לספור ולומר לי, ילדים וילדות, כמה באזוורדס נמצאו בפסקה הזו? אני אישית אוהב את "לצעוד תחת הזהויות שלכן, מבלי להצטרך לעבד אותה או להציג אותה בגרסה קלה לעיכול". המהפכה, כך נראה, צועדת על קיבתה. גם ההחלפה הבלתי פוסקת בין גוף זכר וגוף נקבה מהווה מופת לאינטרטקסטואליות פנימית, ממחישה את הקבלה של כל הזרמים והכיוונים ולעזאזל השפה התקנית- וור ווי אר גוינג, ווי דונט ניד שפה תקנית.

הבעיטה במוסכמות באשר הן מוסכמות נראית כמוטיב חוזר, ומגיעה לשיאה בפסקה הבאה:

כי המצעד העירוני צועד למען שוויון בין זהויות ולא למען השוני ביניהן. צעדה במצעד העירוני אומרת לצעוד בשביל המאבק להשתלבות במיינסטרים. כך שאם אתן מעדיפות שחרור על פני שוויון- בואו לצעוד במצעד הרדיקלי. אם אתם לא מוכנים לעוד מצעד של "אבסולוט ודורקס למען הזכות להינשא", ורוצים התנגדות – אתם מוזמנים.

יאא. אנחנו רדיקליים. אנחנו רוצים התנגדות, ולא רוצים גופים מסחריים. הכי אמיתי זה אנדדרגראונד. ועזבו שהגופים המסחריים האלה מספקים מימון למצעד, ועזבו שעצם העובדה שגופים מסחריים מצמידים את השם שלהם למצעד שעוסק בזכויות להטב"ק- לעזאזל, זה מופיע בגוף הטקסט כעקיצה- היא סימן לקבלה ציבורית הולכת וגדלה. אנחנו לא מוכנים לצעוד במצעד העירוני- לנו יהיה מצעד משלנו.
ולמי אכפת שכשמדובר על שיוויון, לא מדובר על שיוויון ערכי בין זהויות אלא על שיוויון זכויות- הפסקת ההבדלה בין אזרחים על בסיס נטייתם המינית. המצעד, אף מצעד, לא יכול לגרום לאנשים לקבל את קיומם של גאים וגאות בהבנה- את זה יש לעשות בחינוך- אלא מנסה להביא לשינוי במעמדם החוקי הנחות של אלו שנטייתם המינית שונה מזו ההטרוסקסואלית. אי אפשר להכריח אנשים לאהוב אותך; אפשר וצריך להכריח אותם להפסיק להפלות כנגדך. על זה צועד המצעד, לא על ניסיון קונספירטורי לעשות ממישהו משהו שהוא לא; זוהי גישה זהה לאלו אשר חושבים שקבלה ציבורית של להטב"ק תשנה את נטייתם המינית של סטרייטים. האם זו סירת הבורות שהמצעד הרדיקלי מעוניין לשבת בה?

אבל כל זה, כל זה, מתגלה כחסר חשיבות כשמתחילים לקרוא את הפסקה הבאה:

כשהמצעד הממוסחר של עיריית ת"א יפנה ימינה מבוגרשוב לבן-יהודה, יפנה המצעד הרדיקלי שמאלה. במצעד נציין התנגדות, סולידריות, שחרור ומחאה.
הצטרפו, אם אתן מאמינות בסולידריות בין זהויות ושהבסיס לדיכויים שונים הוא אותו הבסיס. קחו את השלטים שלכן, את החברים/ות, את כל האומץ והזעם והאהבה שבכן, ותפנו איתנו שמאלה.

במשפט "כשהמצעד הממוסחר של עיריית ת"א יפנה ימינה מבוגרשוב לבן-יהודה, יפנה המצעד הרדיקלי שמאלה" מתגלה המצעד הזה בכל האג'נדה ההיפסטריות-חתרנית שלו; המצעד הראשי ממוסחר*, הוא של עיריית תל-אביב שהיא נציגות הרשע עלי אדמות. אנחנו לא נפנה איתם ימינה, אנחנו נפנה שמאלה- ואת האורגזמה הפוליטית שקיבלו מארגני המצעד מצירוף המקרים הזה ניתן רק לדמיין-כי אנחנו מאמינים בסולידריות בין זהויות. שזה לגמרי שונה משיוויון בין זהויות. אם אתם צריכים שיסבירו לכם למה, אתם לא תבינו. אנחנו גם מאמינים שהבסיס לדיכויים שונים הוא אותו בסיס. איך זה קשור למצעד נפרד? לא יודע, אבל זה נשמע טוב. גם הדיבורים על אומץ וזעם ואהבה נשמעים טוב, לא?

ויש תרגום לערבית ולרוסית ולאנגלית- אבל לא לאמהרית, כי שם בטח אין להט"ב- ויש הסבר על פירוש המילה "רדיקלי", כי you've probably never heard of it. ויש להיות נפרד לשם הלהיות נפרד, כי זה הרי הפחד שנידף מהטקסט הזה: לא הפחד מלהיות כמו כולם אלא הפחד שיחשבו שאתה כמו כולם. אז צריך לבעוט בכוח גם במי שתומך בך, כדי שידע כמה אתה רדיקלי ושונה ומיוחד. ואם זה מרחיק מעליך אנשים, נו שויין- זה רק מוכיח כמה אתה מיוחד.

וחלילה שלא יהיה שיפור. נגד מי נילחם אז.

*לפני המון שנים, כשהייתי צעיר ותמים ופעיל בקהילת ההיפ-הופ הישראלית, "ממוסחר" היתה הקללה הנוראה ביותר שיכולת לומר למישהו. נחמד לדעת שפוצים יש בכל מקום ושהם לא מגבילים את עצמם לוויכוחים על האם או לא לגיטימי לעשות פרסומת לשוקו קרלו.

לא רוצים, לא צריך [או: זרם תודעה מדוכא]

לא צריך שתיתנו לי כלום. בחיי. שוק חופשי אמרתם. שוק חופשי כמו שוק חופשי, ורגולציה זו מילה גסה של קומוניסטים מטונפים כאלה שמפרסמים מודעות אבל על סטאלין. אני  לא קומוניסט, מעולם לא הייתי; אולי ליברטנר ובזמן האחרון חושש שגם זה לא. אז בואו ונעשה לכם חיים קלים: לא רוצה שתיתנו לי כלום שאתם לא רוצים לתת.

לא רוצים לשלם למתמחים כמו לבני אדם כדי שתהיה פה רפואה ציבורית ראויה לשמה? אין בעיה. אל תשלמו. אתם תתנו לרפואה הציבורית להתנוון ולמות לטובת הרפואה הפרטית, ואני אפסיק לשלם מס בריאות. הולך? איך לא ילך, הכי פר שבעולם.

לא רוצים לתת משטרה כמו שצריך? ולא, משטרה שאומרת לך "אין מה לעשות בקשר לזה", משטרה שלא שולחת שוטרים לפריצות כי "ככה זה, בטח נרקומנים", משטרה שדורשת שתפקסס לה אתה דו"ח אירוע, כאילו למי יש פקס בבית, זו לא משטרה. בטח, גם הם גילו שהתוספת לשכר שלהם, שהופיעה כמה מפתיע איך שצמחו האוהלים הראשונים, היא יותר מקסם שווא ממציאות. בקיצור, לא רוצים לתת משטרה? אל תיתנו. גם את זה, בבקשה, להוריד לי מהמיסים. ותורידו את הסכום הנכון, כן? אני אבדוק, כמו בחשבוניות של הסלולר.

לא רוצים לתת ביטחון? רוצים להמשיך לבנות התנחלויות התיישבויות סלע-קיומנו-חלק-מארץ-ישראל-השלמה-לך-תפנה-את-שייח'-מוניס, להמשיך לשלוח את הצבא לשמור על מתנחלים מתיישבים אזרחים-אקס-טריטוריאליים שמנסים לפגע בו? לא צריך. לא צריך אמרתי! עזבו, אל תעשו בושות. לא צריך. רק עשו טובה, בטלו את הסיפור הזה של גיוס חובה ומילואים וכאלה. פייר זה פייר, כן? ואם אפשר גם, מספיק עם האינדוקטרינציה הצבאית בבתי ספר. דפקתם לאנשים את המוח כל כך עד שהם בוכים שלא מספיק להם השלוש שנים של חרא שהם יאכלו, הם רוצים גם את האקסטרא חרא של הגדנ"ע. תעזבו ת'ילד, בחייכם. אה, וגם את תקציב הביטחון להוריד לי מהמיסים בבקשה. אה, והגידול בתקציב הביטחון שהוכן בשביל אירועי האלימות של ספטמבר שלא היו? אפשר גם את זה בבקשה? בלי שוטף פלוס שכחתי, אם אפשר. את הכסף ביד בחזרה.

לא רוצים לדאוג לדיור ציבורי, או לכל הפחות לפיקוח כלשהו על שכר דירה כמו שיש במלא מקומות בעולם? לא רוצים לעשות משהו עם הריכוזיות במשק, עם תיאום המחירים, עם העובדה שכל סופר פה יקר פי שניים מהאלה של היוקרה בחו"ל? לא רוצים להפסיק את המונופול הארור הזה של הדת על יחסי האישות, כאילו שעיסקו של מישהו עם מי אני מעוניין לבלות את חיי וכאילו יש לכוח עליון ערטילאי עם כמה השגות קולינריות משונות מילה בעניין? לא צריך. אל תיתנו. לא רוצה בכוח, נשבע. אבל כשאקם ואלך, אל תעשו להורים שלי פרסומות של רגשי של הבת שלו לא תדע מה זה חנוכה והבתזוג לא תכיר יזכור והבן שלו יקרא לו דדי ולא אבא והוא לא יתייחס כי הדדי היחיד שהוא מכיר זה אחד מרחובות שמצייר קומיקס ומה פתאום לפגוש אותו בקנדה או באוסטרליה עכשיו. כאילו ההורים שלי לא יודעים שהדבר היחיד שפחות סביר משהילדים שלי ידעו על יהדות זה שהם ידעו על דת אחרת. כאילו שחסר לי מוות בשביל זהות לאומית. כאילו אני צריך זהות לאומית. ובטח שאל תשתמשו בשביל הפרסומות האלה בכספי מיסים. אני יודע, רק על כסף אני מתלונן, אבל ככה זה קפיטליזם של שוק חופשי לחלוטין. למה לתשובה ולדנקנר מותר ולי אסור?

לא רוצים לתת, אל תיתנו. אבל תפסיקו לקחת, בחיי.

זו לא המדינה שלך [או: שמחה לאיד, רק בלי השמחה]

"If there was anything that depressed [Vimes] more than his own cynicism, it was that quite often it still wasn't as cynical as real life."

ביטוי ישן חוזר ועולה ביומיים האחרונים, כזה שלא שמענו מאז הימים שלאחר רצח רבין: "נגמרה לי המדינה". אנשים מישירים מבטם אל החרמת האוהלים על ציודם משדרות רוטשילד- ושמישהו יסביר לי איך זו לא גניבה, בבקשה- ועל ועל האלימות שמופעלת כלפי מפגינים, על רופאים מתמחים שהופכים צמיתים דה-יורה ולא רק דה-פקטו, על אלימות מצד שוטרים שמסרבים להזדהות [בניגוד לחוק, ד"א] שתוספת השכר נטולת התנאים שהובטחה להם- במפתיע וכלל לא כצעד מונע- מיד עם פרוץ המחאה התגלתה בבחינה מדוקדקת יותר כעמוסת מגבלות כרימון. הם מישירים מבט על כל זאת ולא מבינים מה קרה לישראל שהם מכירים, לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, לווילה בג'ונגל. הם מנסים להבין מה קרה לישראל שלהם.

היא מעולם לא התקיימה.

אותה עיר יושבת על ההר לא תסתר היתה מאז ומעולם פיקציה ותו לא: למרות מה שמנסה למכור משרד התיירות לחבר'ה בעולם הגדול, ישראל מעולם לא היתה הדמוקרטיה הליברלית הפלורליסטית שהיא נראית בקומוניקטים של הHASBARA. מעבר, אולי, לבהשוואה לשכנותיה הגרועות יותר- וזה, תסכימו איתי, לא קשה במיוחד. תשאלו ערבי ישראלי איך זה להיאלץ לבנות באופן לא חוקי כי לא מאשרים לישוב שלך תוכניות מתאר מאז '48 ובישובים מסביב יש ועדות קבלה עם גושפנקא חוקית לסנן אותך מלקנות שם בית. תשאלו עולה מברית המועצות לשעבר איך זה ללכת להוכיח שאין לך אחות ושסבתא רבא שלך בחזקת שתים-עשרה לא נאנסה על-ידי קוזאק רק בשביל לפייס את דעת הרבנות כדי שתאפשר לך להתחתן. לכו תשאל להט"ב שקורא בעיתון חברי כנסת מכריזים עליו כבהמה ובן-מוות ורבנים מתירים את דמו בלי לתת את הדין על כך אם מנחם אותו לדעת שבישראל לא תולים הומוסקסואלים ברחוב. וזה עוד בלי חוק המצות וחוק החזיר וחוק השבות ונהלי ההגירה ומנהל מקרקעי ישראל- גוף רשמי שמטרתו לוודא שאדמות מדינה לא יגיעו לאזרחים שאינם יהודים. זו הדמוקרטיה שאתם כל כך מתגעגעים אליה- בגלל שעד עכשיו, אתם לא אלה שנדפקו ממנה. והמעצרים המונעים, האלימות המשטרתית, הזלזול המופגן בזכויות פתאום הפכו להיות מנת חלקכם. לפניכם היו שם המתנחלים, שלא הבינו מה פתאום מתייחסים אליהם כמו לשמאלנים מבילעין, שלא הבינו איך מתייחסים אליהם כמו לערבים. ברוכים הבאים.

זו לא המדינה שלכם יותר. לקחו לכם אותה בעלי הכסף והכוח, בדיוק כמו שעשו לערבים שגרו פה לפניכם- שעשו אותו דבר למי שגר פה לפניהם. כשזעקו אנשי "מסיבת התה" הרפובליקנית בארה"ב שהם רוצים את המדינה שלהם בחזרה, השיב מנחה הדיילי שואו ג'ון סטיוארט: "You want your country back? Tell that to the FUCKING INDIANS". זו לא המדינה שלכם יותר ולא מאתמול; נרדמתם אל מול חדשות על איומים דמוגרפיים וחמאסטן, מול דיבורים על מדינה יהודית וצרכי הביטחון- ופיספסתם את הפלישה.

פלשה לישראל אימפריה זרה-מוכרת, אנשים ששיכנעו את אזרחי המדינה שמקרבם באו שיש להם את הכוח להשפיע. בולשיט. הסתכלו על תוצאות הבחירות האחרונות והשוו אותם למלגת השלטון ולראש הממשלה בשביל להבין כמה הכוח שלכם שווה בקלפי. הסתכלו על מחירי הדיור ועל חוק הווד"לים ועל השכר במשק ועל הקלות המס לתאגידים בשביל לראות כמה הכוח שלכם שווה בהפגנה. הסתכלו על רופאים מתמחים שראש הממשלה פועל לאסור עליהם להתפטר בעוד הוא מדבר על שוק חופשי בשביל לראות כמה מרשים לעצמם לזלזל בכוח שלכם- ובצדק, כי הוא לא קיים.

זו לא שמחה לאיד. אמרתי לא פעם ולא פעמיים שאני מסכים בכל ליבי עם המחאה הזאת; אני פשוט חושב שהיא לא תעזור בכלום. בגלל שלא שמים עליכם, עלינו, לא על דעותינו ולא על רצונותינו ובטח שלא על עקרונותינו. אז קמים והולכים. אין בושה בכך. זו לא בריחה. מדברים איתנו כל הזמן על שוק חופשי- אדרבא, זכותנו לבחור את המדינה שתעניק לנו את התנאים הטובים ביותר- וזו רחוקה מלהיות ישראל. לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון, או קנדה, או ניו-זילנד: גם שם סביר להניח שלא ישימו עלי יותר מדי. אבל מזג האוויר פחות חם ויש תחבורה ציבורית בסוף השבוע.

לי זה מספיק.

                                                                                                                                                       

הערה מנהלתית

תמה סאגת פרץ בוני הנגב, ונכנסתי בתחילת השבוע לדירה חדשה. אני מודה לכל מי שהפיץ את הפוסט הקודם, מי יתן ולעולם לא תגורשו מדירתכם בהתראה של 72 שעות. או, אתם יודעים, בכלל.

לכו תזדיינו, פרץ בוני הנגב [או: אין "או". פשוט לכו להזדיין]

אני סטודנט בשדרות, מסיים עכשיו שנה שניה. יש לי עוד ארבע וחצי עבודות להגיד בחודש הקרוב, ועכשיו אני גם צריך למצוא דירה חדשה. למה? כי שכרתי את הדירה שלי מחבורה של קופים בחליפות, מסתבר.

הבניין בו אני גר, שמכונה ביוהרה רבה "פרץ סנטר", שוכן במיקום מצויין עבורי: מעל סופרמרקט, עשרים דקות הליכה מהמכללה- תענוג. כלומר, היה תענוג אלמלא הוא היה מנוהל ע"י דבילים שלא הייתי סומך עליהם לשרוך את הנעליים בבוקר. הבניין נבנה במקור בתמיכת משרד הקליטה במטרה לשכן עולים וקשישים מועטי יכולת. אך כשנסתיימה הבנייה, בשנת 2004, המצב הבטחוני היה כזה שההיענות למגורים בשדרות היתה נמוכה; משרד הקליטה אישר לחברת פרץ בוני הנגב לשכן בדירות סטודנטים. אחד מהסטודנטים המדוברים הוא עבדכם הנאמן.

רוב הזמן המגורים היו אידאליים: המיקום נוח, ופרט למכוניות הצופרות ממגרש החניה שלמטה ולחנות הבגדים שמנגנת מוזיקה מחורבנת בווליום לא הגיוני מעבר לכביש- לא דברים שאפשר להתלונן עליהם להנהלת הבניין, כמובן- לא היו צרות עם הדירה.

לפני שמונה חודשים פנה משרד הקליטה לחברת פרץ בוני הנגב בטענה שישנה דרישה לדירות ועליהן להקצותן לעולים וקשישים מועטי יכולת. מאותו רגע ועד היום בשעה ארבע לא נאמר לסטודנטים על כך כלום- בתחילה נאמר שחוזים יחודשו ב15 ליוני, ומאז הם דוחים את מועד החידוש בשבוע כל פעם בתירוצים שונים ומשונים, תוך הבטחה ש"השם שלך ברשימה" ו"אף אחד לא יפונה מהדירה"- זאת למרות שהחוזים תמו ב31 ליולי.

בשבוע שעבר קיבלתי שתי שיחות מנציגת פרץ בוני הנגב בהן היא אמרה שתיצור איתי קשר בימים הקרובים לצורך חידוש חוזה. היום, כשהגעתי חזרה לדירה אחרי סופ"ש אצל ההורים, פגשתי חבר ללימודים שעבר לגור בדירה מולי- לא חידוש חוזה, חתימת חוזה חדש. לי, לעומת זאת, הוחלק מתחת לדלת הדירה הדף הבא:

ההודעה הזאת הוחלקה מתחת לדלת הבית שלי. את ההגינות הבסיסית של להתקשר ולהודיע לי שאני אמור לפנות את הדירה תוך 72 שעות לא היתה להם, וזה עוד אחרי שבמשך חודשיים הם מושכים אותי ואת שאר הדיירם משבוע לשבוע בהבטחות שהם יודעים שלא יתקיימו. האחראית על הדירות אמרה בעצמה, כשהתקשרתי לצעוק עליה, שהם קיבלו את ההנחיה ממשרד השיכון בסוף השבוע שעבר- אז איפה הם היו עד עכשיו? למה להחכות לרגע האחרון ואז לשלוח אנשים לחפש לאן להעביר את הדברים שלהם תוך שלושה ימים?

לכו תזדיינו, פרץ בוני הנגב. פשוט… לכו להזדיין.

מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל [או: על סיבה ומסובב]

רבות נכתב על מחאת הדיור הלא היא מחאת האוהלים הלא היא מחאת הסמולנים-שרוצים-להפיל-את-ביבי במסווה של מפונקים-שרוצים-לגור-ברוטשילד. אחד הדברים שנכתבו עליה הוא תמלול דבריו של רוני סופר, דוברו של ראש הממשלה הממונה בנימין נתניהו.

כל עניין הדרישה לצדק חברתי, אומר סופר, היא עניין של קומוניסטים מטונפים:

"כולם רוצים להיות שווים ורוצים להרגיש שהם שווים יותר, כלומר הם רוצים כוח קנייה יותר גדול. צריך לשים את הדברים בפרופורציות. צר לי שאנחנו לא מדינה קומוניסטית; אנחנו לא חיים כולנו באותה רמת מחיה. יש כאלה שיותר – וכאלה יש פחות" [ההדגשה שלי. י.ב.].

מבולבלים? גם אנחנו. בוא נעשה פה סדר:

• אחד המאפיינם בו מתגאה הקפיטליזם הוא הגברת כוח הקניה: "קרן המורשת" והוול סטריט ג'ורנל עצמם מצביעים על כך [זהירות, PDF]- והשניים רחוקים מלהיות חשודים בקומוניזם. או שהמפגינים רוצים יותר כוח קניה, או שהם קומוניסטים: נא לבחור, מר סופר, השניים אינם דרים בכפיפה אחת.
• קורט וונגוט כתב פעם שסוציאליזם הוא לא מרשם לכנסיות מנותצות בדיוק כמו שנצרות אינה מרשם לאינקוויזיציה הספרדית. קפיטליסט טהרני לא מסוגל לתפוס זאת- מבחינתו, וזו טענה שאני נתקל בה יותר ויותר בשבועיים האחרונים, היא שכל מידה של רגולציה ממשלתית תוביל לבולשביזם אלים. הסיבה, לדעתי, היא הפחד האמריקאי הקמאי מפני קומוניזם: ארה"ב נוסדה על קפיטליזם*, היא לא חוותה מאות שנים של שיטות כלכליות אחרות- ולכן כשבא הקומוניזם ושלל את הקפיטליזם כשיטה, האיום האדום נתפס כאיום קיומי: הוא שלל לא רק את הכלכלה האמריקאית, אלא את הבסיס לקיומה של ארצות הברית עצמה. הקפיטליסט הטהרן רוצה את האידאל הזה, האמריקאי; הוא שוכח שגם באמריקה האידאל הזה נכשל והוביל לשפל כלכלי אדיר ממנו יצאה ארה"ב רק באמצעות ההתערבות הממשלתית של הניו-דיל. שווה לקחת כמה מספרי ג'ון סטיינבק ולכרוך אותם כך שיראו כמו ספרי איין ראנד- אולי ככה יקראו אותם כמה קפיטליסטים טהרנים ויראו את תוצאותיה של כלכלה בלתי מנוטרת.
  *למי שיטען שארה"ב נוסדה עקב רדיפות דתיות, נזכיר כי היתה זו הסיסמא "אין מיסים ללא יצוג" שהובילה להתקוממות.
• "אנחנו לא חיים כולנו באותה רמת מחיה. יש כאלה שיותר – וכאלה יש פחות". זה הטיעון שבד"כ שומעים ממי ש"יותר"- כדי שהוא יוכל להיות "יותר", מישהו אחר צריך להיות "פחות". לא כולם יכולים להיות דובר ראש הממשלה, אתם יודעים, מישהו צריך להיות הנהג, המתדלק, המלצר. בגדול, הוא אומר לכם שבשביל שהוא יוכל לשמור על תנאי החיים שלו טובים, תנאי החיים שלכם צריכים להיות גרועים; האיש, להזכירכם, מחזיק במשרת דוברות. The mind boggles.

"רבותיי, ישראל נמצאת במצב כלכלי מצוין. עזבו את זה, בואו נדבר על משהו יותר גדול. אתם יודעים מה קורה בארה"ב? בעוד יומיים היא יכולה להיות חדלת פרעון. אם אתה מתנהג בצורה לא אחראית במשק הכלכלי, אתה עלול להגיע למצב של יוון שאתה תהיה חדל פרעון".

לדיבורים שכאלה נהוג לקרוא "קשקוש בלבוש". מה שאומר לנו הסופר-כלכלן רוני סופר הוא שהרפובליקנים, אשר מעכבים* עיכבו את ההחלטה להעלות את תקרת החוב [הסכום המקסימלי שיכולה המדינה להיות חייבת בכל זמן נתון], מוכנים להביא לקריסת הכלכלה האמריקנית רק כדי לא לתת להצעה של אובאמה לעבור. הוא אומר שדווקא הג'ינגואיסטים מבין הפוליטיקאים האמריקאים רוצים לראות את סין מעקלת נכסים בסכום שארה"ב חייבת לה. הוא טוען שיש בהתנגדות הזאת משהו מעבר להפגנת שרירים מפלגתית סטנדרטית, בה נוקטים הרפובליקנים אל מול כל הצעה דמוקרטית [מישהו הספיק לשכוח את הדרישה שלהם לשנות את שמו של חוק הבריאות הממשלתית ל"החוק שהורג מקומות עבודה"?] באשר היא, ואז מצפה שניקח אותו ברצינות. בחייך, אדון סופר, שב תראה דיילי שואו למשך כמה דקות. אפילו לא צריך להוריד, זה זמין חינם באתר של קומדי סנטרל.
*ומסתבר שהוא אפילו לא טורח להתעדכן לפני שהוא מדבר: בית הנבחרים האמריקאי העביר את ההצעה בשישי בלילה. שוב, האיש דובר- הייתם מצפים ממנו להישאר מעודכן.

והחלק היפה ביותר בדבריו של סופר הוא שהמחאה כולה שטויות משום שהמצב בארץ מצויין- בכל מקום יש דירות יוקרה והכביש מלא מכוניות.

"צריך לשים את הדברים בפרופורציות. כשאתה עובר הבוקר את נתיבי איילון אתה רואה שיש בערך משהו כמו 10,000 מכוניות; אתה מסתכל סביבך והבניה והסטנדרט של הבניה הפך להיות דירות יוקרה בלבד; אתה מסתכל על 1.3 מיליון איש יוצאים הקיץ הזה לחו"ל – אז לא כל כך גרוע".

כאן אנחנו נוגעים בנקודה היפה ביותר בדבריו של דובר ראש הממשלה: הוא לא מבין סיבתיות. הארץ מלאה דירות יוקרה, אבל אי אפשר לקנות אותן. נמרוד אבישר מסביר [בתגובה שאני אישית ממליץ לקרוא כשברקע מתנגנת נעימת הנושא ל"מורטל קומבט"] שעל זוג שמרוויח מעל הממוצע לחסוך במשך שש שנים בשביל לקחת משכנתא על דירה דורשת שיפוץ בדימונה- וגם זה במידה והם נמנעים מילדים ובלת"מים אחרים. וזה עוד לפני נסיעות למקום העבודה, כי עד כמה שידברו איתכם על "לכו לפריפריה", העבודה עדיין במרכז. כאן החלק השני של דברי הדובר נהיים רלוונטיים: הוא רואה 10,000 מכוניות בנתיבי איילון! אולי זה בגלל ש, אתה יודע, אין תחבורה ציבורית נורמלית? אולי כי הרכבת שכל כך מתגאים בה משביתה את הקו לבאר-שבע כשמתחשק לה?
אני סטודנט תושב שדרות. אם אני רוצה לבקר את ההורים בנס-ציונה, יש לי שלושה אוטובוסים ביום. אוטובוסים לתל-אביב יש בפוטנציה כל שעה וחצי בערך, אבל מה תעשה כשהם באופן קבוע מאחרים בארבעים דקות- אם הם טורחים להגיע בלבד? לקוות למונית שירות שתגבה ממני עשרים במקום חמישה עשר באוטובוס? חמישים אחוז הנחה לסטודנטים בתחבורה ציבורית זה גם משהו שיש רק במרכז, ד"א. אז למה שמישהו יעבור לפריפריה? או ששדרות זה לא מספיק פריפריה?

רוני סופר הוא דוברו של בנימין נתניהו. תפקידו להסיט את האש מהבוס שלו, וזה מה שהוא מנסה לעשות. הבעיה היא שהבוס שלו הרוויח את האש הזו: לא בגלל שהוא האחראי היחיד לקשיי המחיה בישראל [אם כי יש מה לומר על האיש שהחל לא מעט מהתהליכים שהחריפו את הקשיים האלה בתור ראש ממשלה ובתור שר אוצר], אלא בגלל שהוא ראש הממשלה. בדיוק כמו שאלי ישי לא היה האחראי היחידי למחדלי השריפה בכרמל ועמיר פרץ לא היה האחראי היחידי למחסור החמור בציוד צה"לי ערב הכניסה ללבנון 2- אבל הם היו בעלי התפקיד באותו רגע גורלי, בדיוק כשם שנתניהו הוא בעל התפקיד עכשיו; מי שלא מסוגל להתמודד עם האפשרות שתפוח האדמה הלוהט יפול בחיקו, טוב יעשה אם ימנע מלרוץ למשרה ציבורית. כל השאר הוא מילים יפות ותו לא.

החופש לשאת בתוצאות [או: התיאטרון אינו עולה באש]

חופש הדיבור בישראל הוא עניין מסובך. מחד, הוא מעולם לא קובע בחוק אלא רק בפסיקת בג"ץ [שמהווה חוק דה-פאקטו, אך חסרה את המעמד ההצהרתי שבחוק]. מאידך, ללא חופש הביטוי הדמוקרטיה מאבדת את אחד העקרונות החשובים שלה: הזכות להתבטא מבלי לחשוש מפני תגובות בלע שלטוניות. כדי להמחיש את הקשר העז בין דמוקרטיה לחופש הביטוי, נסו להיזכר כמה פעמים המשפט "יש פה יותר מדי חופש ביטוי" הופיע, בוויכוח הפוליטי האחרון שהייתם עדים/משתתפים בו, בסמיכות למשפט "יש פה יותר מדי דמוקרטיה".

לאחרונה היינו עדים לשני מקרים בהם עיתון הפסיק את עבודתם של אישים על שום הבעת דעה: הראשון הוא אלון עוזיאל אשר הופסקה עבודתו עם "וואלה!" [הוא לא פוטר, משום שהוא הועסק בחוזה פרילנאסר ולא היה עובד האתר] לאחר שארגן מסיבה לכבוד מותו של סמי עופר וחגג על מרפסתו אל מול הלוויה, והשני הוא מנחם בן אשר פוטר מ"רייטינג" לאחר שקרא להוציא את ההומוסקסואליות מחוץ לחוק בתכנית "פנים אמיתיות" שבערוץ 10. בעוד מה שיש לי לומר באופן כללי נוגע לשניהם, הרשו לי לתייחס, בתחילה, לכל אחד מהמקרים בנפרד.

אלון עוזיאל
קצת לפני יום הולדתי השלושה-עשר, טסנו כל המשפחה לטיול משפחתי ראשון בחו"ל. היעד הלם את התקופה ואת המעמד הכלכלי שלנו באותם הימים- שבוע בלונדון ושבוע בפריז.
בשלב המוזיאון של מדאם טוסו- זו היתה שנת 98, אחרי הכל, ובלי לבקר במדאם טוסו לא החתימו לך את הדרכון בשדה התעופה- הגענו למרתף האימים שמחוצה לו עמד פסל השעווה של אחד אדולף היטלר,  בתוך קוביית זכוכית.  "למה הוא בקוביית זכוכית?" שאלתי את אבי, והוא ענה שהכניסו אותו לשם אחרי שתיירים היו פוגעים בפסל שוב ושוב. ביהירות שנובעת רק מחוכמה כוללת של בן 12 וחצי אמרתי שמגיע לו שיפגעו בו,  והתגובה לה זכיתי היתה מבט ארוך מאבי ומספר משפטים שנאמרו בקול שקט מהרגיל.
"לפסל מגיע? האם הפסל עשה לך משהו?  האדם שהיטלר היה ראוי לעונש,  נכון – אבל בו אנחנו כבר לא יכולים לגעת. כשאתה מרביץ למישהו שלא יכול להחזיר, זה לא עושה אותך גיבור- זה עושה אותך ביריון".
האם סמי עופר עשה דברים רעים? כנראה. האם הוא זיהם ופגע בזכויות עובדים וקיבל אין ספור מתנות ממדינת ישראל לעשות בהן כשלו? כנראה. האם סמי עופר יכול להגיב אחרי מותו לביקורת [ואני מעדן את דעתי באופן עז מאוד כשאני מתייחס למעשיו של עוזיאל כ"ביקורת"] שנמתחת עליו? לא. זה לא אומר שאחרי מותו עלינו לצייר אותו כקדוש שעשה ימים ולילות למען חתלתולים עזובים, אבל בין זה לבין לנגוס בגופתו של יריב שהובס על-ידי מישהו אחר ולהרגיש בגלל זה גיבור יש מרחק רב.

מנחם בן
בתכנית "פנים אמיתיות" בערוץ 10, קרא מנחם בן להשיב על כנו את החוק אשר הגדיר הומוסקסואליות כעברה פלילית. ברוב טובו הוא הסכים, בטורו מיום שישי האחרון, לוותר ל"כל מי שהיה הומו קודם לכניסת החוק החדש, אם וכאשר. להם מותר" בגלל ש"הם כבר היו, בהיתר המדינה, ולכן אין לשלול מהם את מה שהתרגלו אליו".
הדעות של מנחם בן מבחילות לא מאתמול, כפי שמראה דורה בפוסט מצויין. הבעיה שלו היא שערוץ עשר מגיע לקהל גדול יותר מאשר הטור של בן במעריב, ואותו הקהל פנה לצורת המחאה הפופולארית ביותר- קבוצת פייסבוק הקוראת לפיטוריו. את מנחם בן זה לבטח הפתיע- אדם לא מביע דעות שכאלה אם אין הוא מאמין שברמה מסויימת, הציבור מסכים עמו- בדיוק כמו הג'וקר ב"האביר האפל" או מיכאל "ארבעים אריתראים וכדור ים" בן-ארי. מה רבה היתה הפתעתם של כל השלושה לכשגילו שטעו. שניים מהם שילמו את המחיר, בן-ארי עדיין לא.

בשני המקרים, אנו עדים לכניעה של גופי תקשורת אל מול לחץ ציבורי- הכניעה הטובה ביותר. התקשורת, כל עוד לא זנחה כליל את מראית העין של תפקידה הציבורי, צריכה להישמע לקוראיה: הם הריבון. יוסי גורביץ, שכתב בעבר בגנות הפיטורין של עוזיאל, צייץ שהדרישה לפטר את בן פסולה ושהדרך הנכונה היא פשוט להפסיק לקרוא אותו. ובכן, בגדול, זה מה שעשו המוחים: הם לא קראו לפטר את בן או שיציתו את בניין המערכת,  קראו לפטרו או שיפסיקו לצרוך את העיתון. חרם, נכתב רבות, הוא נשקם של החלשים: המוחים הפעילו צנזורה כלכלית-ציבורית על העיתון [באופן מרומז במקרה עוזיאל ובאופן ישיר במקרה בן] והעיתון, מכיוונו, הסכים לה. חופש הביטוי של השניים לא נפגע- אף אחד לא מונע מהם לעמוד באמצע הרחוב או לפתוח אתר אינטרנט ולומר שם ככל שיעלה על רוחם- אבל חופש הביטוי אינו כולל בחובו את חופש ההשתכרות, והוא בטח שלא מתיר לאדם לשקר ולצעוק "שריפה" בתיאטרון מלא.

כי קל נורא להביע את דעתך כשאין בכך שום סיכון, כשהדעה היא קונצנזוס. אם אתה מאמין שדעתך ראויה להישמע [מספיק כדי לומר אותה בפריים טיים או לכתוב עליה פוסט], כדאי שתהיה לך את הנכונות לעמוד מאחורי דבריך ולשלם את המחיר על אמירתם.
"החירות הראשונה במעלה", כתב פראצ'ט, "היא החירות לשאת בתוצאות מעשיך". זה מעין מבחן: האם אתה מאמין בדברים שאתה אומר, וחושב שהם ראויים? אדרבא, קח את הסיכון, שים את כל האסימונים על השולחן וגלגל את הרולטה. אם אתה לא מוכן לסכן את פרנסתך, כנראה שאתה לא מאמין מספיק במה שיש לך לומר. זה עד כדי כך פשוט. לקח שאפילו הרב דב ליאור למד על בשרו היום.

ציות הוא אינו חובה קדושה. לא לחוק, לא לשלטון, לא לאל ולא לקונצנזוס. אבל אי-ציות גורר בחובו מחיר- ומעטות הפחדנויות הבזויות יותר מהסירוב להכיר בו.

"המשגיח, לא המשיח!" [או: חוות הרבעה, בעזרת השם]

ואן דר גראף, מהבלוגריות החביבות עלי [ששמה, יש לציין, לא גרמני. אפילו אם הוא נשמע ככה], פרסמה היום פוסט שעוסק ביוזמתו האחרונה של ארגון להב"ה ["למניעת התבוללות בארץ הקודש"]- החבר'ה מתעודות ה"עסק נקי מערבים"- למניעת הטרדת יהודיות כשרות על-ידי גויים. עם הטרדה של יהודים, מן הסתם, אין להם בעיה: כשמשהו הוא רכושך, אתה רשאי לעשות בו כרצונך- אבל אוי למי ש"יתעסק" עם רכוש שאינו שלו.

הפוסט של ואנדר כתוב טוב וגורם לפרצי צחוק, אבל הוא מפספס בעיני את הנקודה ממוקד רק בחלק אחד מהתמונה הכוללת: הוא מתמקד בהחפצת הנשים. עכשיו, לפני שיכו אותי באופן נמרץ עם פוסטים של "הכצעקתה", אקדים ואומר שהפן ההחפצתי הוא מתנשא ומבחיל. העניין הוא שההחפצה לא עוצרת בנשים- היא נוגעת בכל מי שאתרע מזלו והאורתודוקסיה רואה בו יהודי. המשפט האחרון בכתבה, זה שמצוטט בו בנצי גופשטיין, אומר הכל [ההדגשה שלי. י.ב.]:

כרגע אנו פונים לציבור החילוני ואומרים לו שלא צריך להיות בחורה דתיה בשביל להתחתן עם יהודי, לא צריך להיות דתיה בשביל לרצות שהבן שלך ימשיך להיות יהודי וזה חלק מהחובה של עם ישראל, להישאר יהודים.

עבור מי שקרא את הפוסט על יורם קניוק ולא הבין למה אני מתכוון כשאני מדבר על הקולקטיב היהודי, הנה לכם הדוגמה המושלמת: היהודי אינו אינדיווידואל אלא חלק ממערכת גדולה יותר, ורצונו החופשי מוגבל לתחום אותו הקולקטיב מוכן לסבול. כוח גדול ממנו הגדיר לו מטרה, גדולה ממנו אף היא, ועליו מוטלת החובה לפעול למען אותה מטרה. ההישרדות האישית זניחה לעומת הישרדות הקולקטיב, וחייו של הפרט שווים כקליפת השום אל מול הסיכון הפוטנציאלי לכלל. הייתי ממשיך לפרט, אבל 17 שניות של וידאו יאמרו את זה טוב יותר משאוכל אי-פעם:

באופן משעשע, דווקע הצעתה של ואנדר לקעקע מגני-דוד על [או בסמיכות ל] אברי הרביה של יהודים כשרים יש בה יותר נטיה לטענה שלי מאשר לשלה: באופן שבו מציגים חברי להב"ה את המצב, אני לא יותר מפר הרבעה והיא בסך-הכל מערכת ביולוגית שמטרתה לתמוך ברחם כשר ולהיניק את הדור הבא בחוות ההרבעה היהודית. ולמה שלא יחשבו ככה? כשמפמפמים "אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם", למה שלא תשתרש התפיסה שהיהודי נעלה משכניו? כששרים "בכל דור ודור עלו עלינו לכלותינו", למה שהמאבק הדמוגרפי לא יתפס כמלחמת קיום אליה גוייסנו מתוקף הדי.אנ.איי שבתאינו? הראש היהודי יכול להמציא פטנטים ככל שירצה, אבל אברי המין היהודיים צריכים לזכור שיש להם עבודה לבצע.

כל מי שישב ויחשוב כמה דקות על העניין יראה שמדובר בשליטה ותו לא. מי שנולד לאם יהודיה, אחרי הכל, הרי הוא יהודי על פי ההלכה- אז למה צריך "למנוע מצבים שבנות יגלו ש'יוסי' שאיתו הן יוצאות הוא בעצם 'יוסוף'", כפי שאומר גופשטיין? ובכן, משום שלאורתודוקסיה היהודית יש היררכיה מעמדית ברורה של יהודים ויהודים יותר [עמנואל היא דוגמה מוצלחת- ועדכנית למדי- לזה]- והיות והאורתודוקסיה לא מסוגלת להכיר בצדקת דרך שאינה דרכה [לו היתה מסוגלת, הרי שלא היתה אורתודוקסיה], היא מחילה את שיטת הקאסטות שלה על כלל הציבור: כשם שלא יכול יהודי "לחמוק" מיהדותו- ישראל שחטא, ישראל הוא- כך הוא גם לא יכול לחמוק משיטת הדירוג של המעמד הדתי השליט בישראל. נשים וגברים, לדידי האורתודוקסיה, הם אינסטרמנטום דאי- כלי ביד האל- וחופשיים לפעול רק במסגרת התכנית האלוהית הגדולה. הם חופשיים לבחור את צבע אזיקיהם ואת הריהוט בכלוב; הם רשאים לבחור כל בן או בת זוג שיחפצו בהם, כל עוד הם בוחרים מתוך המאגר שאושר- ואפילו אין להם איזו "קפיצת הדרך" לצפות לה.

ונציגי הדת, בחסות האל, מביטים באלו שמסרבים להיות אסירים ואומרים: כולכם תוטמעו. ההתנגדות חסרת תועלת.